פסק-דין בתיק הפ 716/05

רקע עובדתי

1.         המשיב 1, דן הלל (להלן: " דן" או " המשיב") והמשיבה 2, אביבה הלל (להלן: " אביבה" או " המשיבה"; דן ואביבה ביחד יכונו להלן: " בני הזוג" או " המשיבים") נשואים זה לזה כחמישים שנים ומתגוררים יחדיו מזה עשרות בשנים בבית שנבנה על ידם ברחוב ההדרים 3 סביון, הידוע כגוש 6723 חלקה 207 (להלן: " הבית").

            בשנות ה-70' נרשמו בני הזוג בלשכת רישום המקרקעין כבעלי זכויות חכירה לדורות בבית, מחצית כל אחד.

            בהתאם להסכמה שבין בני הזוג, ביום 14/9/04 חתמו על "תצהירי העברה" שלפיהם העביר דן את זכויותיו במחצית הבית לידי אשתו, אביבה, ללא תמורה (להלן: " עסקת ההעברה"). ביום 23/9/04 נרשמה הערת אזהרה לזכות אביבה בגין עסקת ההעברה, ודיווח לרשויות המס בדבר העסקה נעשה ביום 13/10/04 (ראו: נספחים א ו-ב לתצהיר דן).

            העברת הזכויות בבית משמו של דן על שם אביבה הושלמה ברישום בלשכת רישום המקרקעין ביום 9/1/05, כך שלאחריה היתה אביבה לבעלים במלוא הזכויות בבית [ראו: נסח המקרקעין נספח י לתצהיר יריב אברס מטעם הבנק, (להלן: " תצהיר אברס")].

2.         מאז שנת 1995 מנהל דן חשבונות בבנק שבמסגרתם קיבל מהבנק אשראים שונים, וכן ערב כלפי הבנק לחשבונות חברת נשר תעופה ותיירות בע"מ וחברת נשר צילומי אוויר ויישומים גיאוגרפיים בע"מ (להלן: " חברות נשר") שהינן חברות בשליטת דן ובנו, שי הלל, ובהנהלתם.

            לטענת הבנק, יתרת חובו של דן לבנק בחשבונותיו הינה בסכום של כ-15,000,000 ש"ח נכון ליום 18/4/05 ובגין סכום זה הגיש הבנק תביעה כספית נגדו ביום 1/5/05 לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1593/05).

            בסמוך לאחר מכן ובמסגרת התביעה הכספית, ביום 8/5/05 הגיש הבנק נגד דן - וגם נגד אביבה אף שאינה צד לאותה תביעה - בקשה למתן צו עיקול זמני על מחצית זכויותיה של אביבה בבית אשר הועברו אליה כאמור מאת דן ונרשמו על שמה (בש"א 10590/05; להלן: " הבקשה לעיקול הבית"). על יסוד בקשה זו ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, ובדיון שהתקיים ביום 29/5/05 במעמד הצדדים - משהגישו דן ואביבה בקשות לביטול צו העיקול הזמני - בוטל הצו בהסכמה, ובהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שלפיה התחייבה אביבה, מבלי שיהא בכך הסכמה או הודאה מצידה, להימנע מלעשות דיספוזיציה בבית במשך 15 ימים על מנת לאפשר לבנק לנקוט בכל הליך על פי דין (פרוטוקול הדיון מיום 29/5/05 צורף כנספח ד לתצהיר אברס).

            במסגרת זמן זו הוגשה התובענה דנן, בה עותר הבנק למתן צו הצהרתי שלפיו עסקת ההעברה של מחצית הזכויות בבית מאת דן לאביבה בטלה.

            יוער כי לאחר הגשת התובענה שלפניי, הגיש הבנק בנובמבר 2005 שתי תביעות כספיות נוספות נגד שתי חברות נשר ונגד דן הלל ובנו שי.

            חובותיו של דן לבנק, בין כחייב עיקרי ובין כערב, מסתכמים לטענת הבנק בסכום של כ-35,000,000 ש"ח.

            שלוש התביעות הכספיות הוגשו על ידי הבנק בסדר דין מקוצר והן תלויות ועומדות. דן מצידו (ויתר הנתבעים) הגישו בקשת רשות להגן במסגרת תביעות אלה (שנראה שהדיון בהן אוחד) ובמסגרתה הם טוענים להגנתם לנזקים כבדים שהבנק בהתנהלותו גרם לדן ולחברות נשר בסכומים העולים לאין ערוך על גובה החוב הנטען.

            יצוין עוד בשלב זה, כי דן שיעבד לבנק נכסים שונים הרשומים בבעלותו, אך לטענת הבנק אין בהם כדי לכסות את יתרת חובותיו לבנק.

            אין מחלוקת כי הבית לא שועבד לבנק.

טענות הצדדים

3.         לטענת הבנק, דין עסקת ההעברה להתבטל משום שכל מטרתה הברחת נכסים מהבנק וכן משום שעסקה זו נעשתה למראית עין ואינה עסקה אמיתית. עוד טוען הבנק כי דן יצר כלפיו מצג בדבר נכסיו ועושרו האישי, כולל הבית, אשר הבנק סמך עליהם ונמנע לכן מנקיטת הליכים משפטיים נגד דן ואף נאות למחזר את חובותיו, וחרף זאת ובלא ליידע את הבנק ביצע דן את עסקת ההעברה.      בעשותו כן, נהג דן בחוסר תום לב לטענת הבנק, וגם מטעם זה יש להורות על ביטול עסקה זו. לטענת הבנק, בכך נמצא דן גם מפר את החוזים הדביטוריים שעליהם חתם עם הבנק בשנת 1995 ובשנת 2004 (נספחים ה/1, ה/2 לתצהיר אברס) שבסעיף 26ד שבהם התחייב להודיע לבנק מייד על "הקטנת רכוש הלקוח", דבר שלא עשה במקרה זה.

יצוין כי מלכתחילה ביקש הבנק גם מתן צו הצהרתי לענין שיתוף אביבה בחובות בעלה דן, ואולם לאור בקשה שהגישה אביבה (בש"א 24773/05) הוסכם שסעד זה יימחק וכמותו גם הסעיפים בתובענה ובתצהיר התומך בה המתייחסים אליו (ראו: פרוטוקול מיום 18/12/05). אף על פי כן הבנק חזר והתייחס לסוגיה זו בסיכום טיעוניו, ואולם לנוכח האמור אין להידרש לה.

4.         המשיבים טוענים להיעדר עילה והיעדר יריבות עם הבנק בכל הנוגע לעסקת העברת הזכויות (להבדיל מיריבות בין הבנק לבין דן בתביעות הכספיות שהגיש הבנק).  זאת משום שאין מקור נורמטיבי במשפט האזרחי הישראלי המאפשר ביטול עסקה של חייב שמטרתה הברחת נכסים מפני נושיו, אלא במסגרת הליכי פשיטת רגל, אשר אין מחלוקת שלא ננקטו בעניינו של דן. האפשרות האחרת הקימת בדין הישראלי היא להכריז על נכס שאינו רשום על שם החייב, כי הינו בבעלותו, אך זאת רק על פי בקשת "זוכה", כלומר מי שהוכר כנושה בעל זכות כנגד החייב בהתאם להוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: " חוק ההוצאה לפועל"), והבנק אינו עונה על הגדרה זו.

            בלא לגרוע מהאמור, אין מחלוקת שפרט לבית רשומים על שם דן נכסים רבים נוספים הכוללים זכויות בתאגידים, מקרקעין ומכוניות, שהם בשווי של עשרות מילוני ש"ח, לטענתו; ואף שהנכסים רשומים על שם דן לבדו, מכוח הלכת השיתוף בין בני הזוג היתה אביבה זכאית לטענת בני הזוג למחצית בכל אלה למעט אותם נכסים שהלכת השיתוף אינה חלה עליהם. על רקע זה לטענת המשיבים, משפנה דן לאביבה בקיץ 2004 וסיפר לה כי עסקיו נקלעו לקשיים וחובותיו מרובים וייאלץ לכן ככל הנראה לממש בהדרגה את מרבית הנכסים, הוסכם בין בני הזוג כי דן יעביר על שם אביבה את מחצית הבית הרשומה על שמו באופן שהבית כולו יהיה שייך לה - ואילו היא מצידה תוותר על זכויותיה בנכסים האחרים, וכך יתאפשר לדן לממשם לכיסוי חובותיו והתחייבויותיו. מדובר על כן בעסקה אמיתית המשקפת את הסכמת בני הזוג לטענתם, שאף נסתיימה ברישום. הבית כאמור לא היה משועבד לבנק, ודן לטענתו מעולם לא יצר מצג כלפי הבנק, לא כל שכן התחייב כלפיו, שלא לעשות דיספוזיציה בבית, ואף לא היה עליו ליידע את הבנק בדבר מהלך כזה. במצב דברים זה אין כל יסוד לטענת הבנק בדבר חוסר תום לב מצד בני הזוג בהקשר להסכמה שאליה הגיעו בדבר חלוקת הרכוש וביצוע עסקת ההעברה.

            אשר לטענה בדבר הפרת התחייבות חוזית שהבנק טוען לה -הבית כאמור לא שועבד לבנק, אביבה אינה צד לחוזה הדביטורי, ומשכך לטענת המשיבים אין לבנק מעמד כלפיה בנוגע לזכות קניינית שנתקבלה על ידה בבית כדין; וככל שיש לבנק טענה כלפי דן להפרת חוזה - טענה המוכחשת על ידו - לכל היותר יש בטענה זו אם תוכח, כדי לזכות את הבנק ב"תרופה חוזית" הנובעת מהמערכת ההסכמית שבינו לבין דן, ואין בכך כדי להקנות זכות או מעמד לבנק לבטל את הענקת  הזכויות בבית לאביבה.