פסק-דין בתיק הפ 641/07

1.         המבקשים רכשו דירה ברחוב השניים 4 בגבעתיים (להלן: " הדירה"). המבקשים רכשו את הדירה מחברת אמת בונים הנדסה לבניין בע"מ (להלן: " אמת בונים"). לטענתם, הם שילמו לאמת בונים את מלוא התמורה עבור הדירה. הם קבלו את החזקה בדירה עוד בשנת 1983.

2.         אמת בונים התקשרה עם בעלה המנוח של המשיבה (להלן: " סמואל") בעסקת קומבינציה. בהסכם הקומבינציה היתה חברת אמת בונים אמורה לקבל 3 דירות בבניין שייבנה - אחת מהן היא הדירה דנן. עוד הוסכם בהסכם הקומבניציה, כי הדירות שאמת בונים אמורה לקבל, ישמשו כביטחון להתחייבויות אמת בונים כלפי סמואל. 

3.         סמואל טענו כי אמת בונים הפרה את התחייבויותיה כלפיהם מכוח הסכם הקומבינציה. סמואל הגישו נגד אמת בונים מספר תביעות, ובין היתר תביעה שהתקבלה בהעדר הגנה על ידי כב' השופטת אלשייך ביום 29.7.90 (אמת בונים היא היום חברה בפירוק). כן נתבעו מנהלי אמת בונים ורעיותיהם, כערבים להתחייבויות אמת בונים. תביעה זו (ת. א. 1371/89, שתכונה להלן: " תביעת הערבים") נדונה מלכתיחלה בפני כב' השופט קלינג. כב' השופט קלינג דחה את התביעה ביום 8.2.00.  על פסק דינו של כב' השופט קלינג הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 2281/00).

ביום 27.4.03, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר ביטל את פסק דינו של כב' השופט קלינג, וקבע כי על בית המשפט המחוזי לשוב ולדון בתביעה, תוך התייחסות לכל הטענות שבערעור, וליתר טענות הצדדים.

4.         המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשים (ת. א. 21072/90), בה עתרה המשיבה לפינויים של המבקשים מהדירה, בטענה כי הדירה נמכרה להם שלא כדין, וכי היא זכאית לדמי שכירות ראויים בגין התקופה בה החזיקו המבקשים בדירה שלא כדין. ביום 15.5.01, דחה בית משפט השלום (כב' השופטת אבניאלי) את התביעה הנ"ל.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט למחוזי (ע"א 1950/01). במסגרת הערעור, הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט לתת פסק דין בדרך של פשרה מכוח סמכותו לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט.

5.         ביום 31.8.04 ניתן בדרך פשרה פסק דינה של ערכאת הערעור (להלן: " פסק הדין בדרך פשרה"), שחייב את המבקשים לשלם למשיבה סך של 105,000$. יצוין כי רוכשים אחרים שרכשו דירות מאמת בונים (ה"ה ציפורה וחיים רביבו), חוייבו במסגרת פסק הדין הנ"ל לשלם למשיבה סך של 95,000$.  המבקשים לא שילמו את חובם למשיבה, והם טוענים כי למיטב ידיעתם שילמו ה"ה רביבו את החוב הפסוק.

6.         תביעת הערבים הועברה לדיון בפני (עקב פרישתו של כב' השופט קלינג לגמלאות), לאחר שהתיק הוחזר מבית המשפט העליון. ביום 30.11.06, ניתן פסק דין נוסף על ידי בתביעת הערבים (פסק דין זה יכונה להלן: " פסק הדין השני"). במסגרת פסק דין זה חוייבו הערבים לשלם למשיבה סך שך 40,421$ בצירוף ריבית רבעונית של ליבור +1%.

טענות המבקשים

7.         לטענתם של המבקשים בתובענה דנן, מפסק הדין השני עולה כי חובה של אמת בונים למשיבה עומד לכל היותר על סכום של 40,421$. לכן, עמידתה של המשיבה על כך שהמבקשים ישלמו לה את החוב הפסוק שנקבע כי עליהם לשלם לה - סך של 105,000$, מהווה חוסר תום לב. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי ה"ה רביבו כבר שילמו למשיבה סך של 95,000$ מכוח פסק הדין בדרך של פשרה - כאשר סכום זה כשלעצמו הוא גבוה יותר מהנזק שגרמה אמת בונים למשיבה, בהתאם לפסק הדין השני.

8.         עוד טוענים המבקשים כי הם לא היו מסכימים לכך שיינתן פסק דין בדרך של פשרה, לו היו יודעים כי בפסק הדין השני ייקבע כי חובה של אמת בונים עומד על 40,421$ בלבד. לו היו מסכימים לכך - היו מתנים את הסכמתם בכך שהסכום הפסוק ייקבע בין הסכומיים 0 ל-40,421$ בלבד. גם בית המשפט המחוזי לא היה פוסק את הסכומים אותם הוא פסק - לו פסק הדין השני היה ידוע לו.

9. המבקשים טוענים כי הם זכאים לבקש לבטל את פסק הדין בדרך פשרה, מחמת טעות או הטעייה. זאת משום שלא הם ולא בית המשפט שנתן את פסק הדין הנ"ל, לא היו מודעים לתוצאת פסק הדין השני. המבקשים טוענים כי המשיבה מושתקת ומנועה מלטעון לתחולתו של פסק הדין בדרך פשרה, שכן טענתה מובילה לעיוות דין ולעשיית עושר ולא במשפט. עוד נטען כי על פי ההלכה הפסוקה - כאשר מתגלות ראיות חדשות, שלא ניתן היה להשיגן בשקידה ראויה, רשאי בית המשפט לבטל פסק דין חלוט.

טענות המשיבה

10.       מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה.

לטענתה, המבקשים לא ציינו את דבר קיומה של תביעה נוספת (בת.א. 38800/90) שהגישה המשיבה כנגד אמת בונים. תביעה זו נדחתה בערכאה הראשונה, אולם ערעור שהוגש על פסק הדין התקבל (ע"א 1291/92, מוצג ב/10 למוצגי המשיבה, מיום 7.3.96). המשיבה טוענת כי בפסק דין זה חויבה אמת בונים לשלם לה סכום של 300,00 ש"ח, שנכון להיום עומד על סך של כ-3,000,000 ש"ח. מאחר שפסק דין זה הוא חלוט, הרי גם לגישת המבקשים יש לראותם כערבים לסכומים שנפסקו בפסק דין זה, העולים פי כמה על הסכומים שנפסקו בפסק הדין השני.

11.       המשיבה טענה עוד כי בפסק הדין השני, לא נקבע גובה הנזקים שגרמה אמת בונים למשיבה, אלא רק היקף ערבות מנהלי אמת בונים לנזקים שנגרמו בשל האיחור במסירת הדירות. המשיבה אף מפנה בהקשר זה לפסק הדין שניתן נגד אמת בונים על ידי כב' השופטת אלשייך, שאף שניתן בהעדר הגנה - תוקפו ככל פסק דין אחר, מה עוד שהוא ניתן בהסכמת כונס הנכסים הרישמי.

12.       המשיבה הוסיפה וטענה, כי היא תבעה את המבקשים לא בהתבסס על הנזקים שגרמה אמות בונים למשיבה, אלא בהתבסס על היותה של המשיבה בעלת הזכות הקניינית בדירה, ועל כך שהמבקשים השתמשו בדירה שלא כדין במשך למעלה מ-20 שנה.

כן נטען כי ההסכמה לפסק הדין בדרך פשרה לא התבססה על טעות או הטעייה. הוכח שהמבקשים ידעו על הגשת הערעור על פסק הדין של כב' השופט קלינג, על ביטול פסק הדין ועל תוכנו של פסק הדין המבטל של בית המשפט העליון.

בנוסף, במועד ההסכמה לפשרה ומתן פסק הדין בדרך של פשרה, לא יכול היה איש לדעת את תוכנו של פסק הדין השני. לכן לא ניתן לדבר על "הטעייה". יתרה מזאת - פשרה מבוססת על קניית סיכוי מול סיכון, ולכן וגם משיקולי צדק והאינטרס הציבורי לעודד פשרות, יש לדחות את התביעה.

דיון

13.       אני סבורה כי דין התובענה להידחות.

במסגרת הסכמת הצדדים להסמיך את בית המשפט לתת פסק דין בדרך פשרה, העריכו שני הצדדים את הסיכויים והסיכונים העומדים בפניהם, והחליטו - לאור הערכה זו, להסכים לכך שערכאת הערעור תיתן פסק דין בדרך של פשרה.