פסק-דין בתיק הפ 517/06

פתח דבר

1.         מונחות בפני שתי בקשות שעניינן פסק בוררות שניתן על ידי כב' השופט (בדימוס) יעקב שמעוני (להלן: "הבורר") ביום 27/2/06 שבו הכריע בשני סכסוכים: האחד, סכסוך שנתגלע בין בני הזוג אליהו ולימור אמרן - המבקשים בה"פ 517/06 והמשיבים בה"פ 363/06 (יחדיו להלן: "אמרן") - מצד אחד, לבין חיים יהודאי - המשיב 1 בה"פ 517/06 והמבקש 1 בה"פ 363/06 (להלן: "יהודאי") - מן הצד השני; וסכסוך שני שנתגלע בין אליהו אמרן מצד אחד, לבין אריה גזית - המשיב 2 בה"פ 517/06 והמבקש 2 בה"פ 363/06 (להלן: "גזית") - מן הצד השני (להלן: "פסק הבוררות"; ראו נספח א לה"פ 517/06).

בבקשה נושא ה"פ 517/06 עותרים אמרן לכך שבית המשפט יורה על ביטולו של פסק הבוררות, ואילו בבקשה נושא ה"פ 363/06 עותרים יהודאי וגזית לכך שבית המשפט יורה על אישרו של פסק זה.

רקע עובדתי

2.         הרקע העובדתי לסכסוך שבין הצדדים פורט בפסק הבוררות, ואביאו בתמצית ככל שהוא דרוש לדיון בבקשות שלפניי.

ביום 31/12/95 התקשרו אמרן עם תבורי שותפות מוגבלת לשיווק (להלן: " תבורי") שעיסוקה בייצור מוצרי משקה, בהסכם שבמסגרתו קיבלו אמרן זיכיון להפצת מוצריה של תבורי. אמרן הם בעלים של חברת ע.ס.ע. אמרן בע"מ (להלן: " ע.ס.ע"), חברה להפצת מוצרי משקה, באופן שאליהו אמרן (להלן: " אלי") הוא בעל 99% ממניותיה ולימור אמרן (להלו: " לימור") היא בעלת 1% ממניות אלה; וככל שניתן להבין מפסק הבוררות נראה כי זיכיון תבורי ניתן למעשה לאמרן באמצעות ע.ס.ע.

ביום 11/7/99 התקשרו אלי וע.ס.ע. מצד אחד, עם גזית, מצד שני, בהסכם שלפיו גזית ואלי יקימו חברה בשם א.ל.א.ב שיווק והפצה בע"מ (להלן: " א.ל.א.ב"), באופן שאלי יהיה בעלים ב- 50% ממניותיה וגזית ב- 50% הנותרים (להלן: " הסכם גזית"). כמו כן נקבע בהסכם, כי ע.ס.ע תמחה ל-א.ל.א.ב זיכיון להפצת מוצרי תבורי שבבעלותה, וכן זיכיון נוסף שבבעלותה להפצת מוצריה של חברת יקבי אפרת יצרני משקאות ויינות בע"מ. בתמורה התחייב גזית לשלם לאלי סכום בשקלים שווה ערך ל- 30,000$ במעמד החתימה על ההסכם וסכום בשקלים שווה ערך ל-45,000$ לא יאוחר מיום 25/12/99, וכן להעמיד לטובת תבורי ערבות בנקאית אשר תחליף את הערבות הבנקאית שהעמידה לטובתה ע.ס.ע לצורך כיסוי התחייבויותיה, ובהמשך תשמש הערבות לצורך כיסוי התחייבויותיה של א.ל.א.ב כלפי תבורי. עוד נקבע בהסכם זה כי גזית ירכוש מאלי זכות שימוש במחצית מהציוד שבבעלותה של ע.ס.ע - הכולל, בין היתר, מלגזה, משאיות וציוד משרדי - תמורת 80,000ש"ח, וכן כי גזית ישלם לאלי את מלוא שוויו של המלאי העסקי של ע.ס.ע ביום 20/8/99.  בנוסף, התחייב גזית להעמיד ערבות אישית בסך 90,000 ש"ח בחשבון א.ל.א.ב שייפתח בבנק לאומי.

3.         א.ל.א.ב נוסדה בסמוך לאחר חתימת הסכם גזית, ולאחר היווסדה, ביום 29/7/99, נקשר בין אמרן ו-א.ל.א.ב מצד אחד, לבין תבורי מן הצד השני, הסכם שלפיו נמסר לאמרן ול-א.ל.א.ב זיכיון להפצת מוצרי תבורי (להלן: " הסכם ההפצה").

            ביום 6/12/99 חתמו אמרן וא.ל.א.ב, מצד אחד, ויהודאי מן הצד השני, על הסכם להעברת מניותיהם של אמרן ב-א.ל.א.ב ליהודאי בתמורה לסכום בשקלים שווה ערך ל- 55,000$ שישולם בתשלומים עד ליום 31/12/00 (להלן: " הסכם יהודאי"; ראו נספח א לתגובת יהודאי לה"פ 517/06). כמו כן, יהודאי התחייב להעמיד לטובת תבורי ערבות בנקאית בסך 150,000ש"ח. אף על פי כן, בפועל שילם יהודאי לאמרן 92,896ש"ח בלבד מתוך התמורה שנקבעה כאמור בהסכם יהודאי, כאשר לטענתו הפסיק את תשלומי התמורה במטרה להקטין את הנזקים שהסבו לו אמרן - ועל כך יפורט בהמשך.

4.         דא עקא, שביום 9/5/00 הודיעה תבורי לאמרן ול-א.ל.א.ב. כי היא מבטלת את הזיכיון שנתנה להם בהסכם ההפצה מיום 29/7/99, וזאת משום שבניגוד להוראותיו של הסכם זה חדלו אמרן לשמש כמפיצים ובכך הפרו אותו הפרה יסודית. מוצריה של תבורי היוו את חלק הארי של המוצרים אותם הפיצה א.ל.א.ב, ומשכך פעילותה נפסקה ונגרמו לה הפסדים כלכליים.

            הן יהודאי והן גזית הגישו לבורר, כל אחד בנפרד, תביעה נגד אמרן בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מביטול הסכם ההפצה, וביום 3/7/01 אוחד הדיון בהן בפני הבורר. הגם שאמרן לא צירפו לעתירתם לביטול פסק הבוררות את הסכמי הבוררות שמכוחם התנהלה הבוררות, צירף יהודאי את הסכם יהודאי כהגדרתו לעיל, שבו סעיף בוררות, שלפיו הסכימו ביניהם הצדדים כי על הבוררות יחולו הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: " חוק הבוררות") וכי הבורר יהא משוחרר מסדרי הדין (ראו: סעיף 7 להסכם יהודאי); ומשמע שהבורר גם לא יהא קשור בדין המהותי ולא כבול לדיני הראיות (ראו סעיף יד לתוספת לחוק הבוררות).

            אין מחלוקת בין הצדדים כי אותן הסכמות חלו גם על הבוררות ככל שהתנהלה בסכסוך שבין גזית לאמרן.

תמצית קביעותיו של הבורר הצריכות לעניין

5.         הבורר קבע כי מחדלו של אלי, אשר לא עדכן את תבורי במועד בדבר העברת כל מניותיו ב-א.ל.א.ב ליהודאי באופן שאלי "יצא מן התמונה", הוא שהביא לביטול הסכם ההפצה על ידי תבורי ומכאן גם לנזקיהם של יהודאי וגזית. עוד הוסיף הבורר וקבע כי בהתנהלותם זו הפרו אמרן הפרה יסודית את הסכם ההפצה מול תבורי בכך שבניגוד לקבוע בהסכם ההפצה חדלו אמרן לשמש כמפיצים (ראו עמ' 8 לפסק הבוררות).

מידת נזקו של גזית, כך קבע הבורר, היא כמידת השקעתו ב-א.ל.א.ב על פי הסכם גזית - קרי, סכום של 75,000$ - ולכן על אמרן להשיב סכום זה לגזית (ראו עמ' 9 לפסק הבוררות). עוד קבע הבורר כי גזית זכאי לפיצוי נוסף בסך 10,000$, וזאת בהתאם לקביעתם של הצדדים בהסכם גזית בדבר פיצוי מוסכם שישולם בגין הפרה יסודית של ההסכם (ראו עמ' 13 לפסק הבוררות). הבורר אף פסק כי על אמרן להשיב לגזית סך של 80,000 ש"ח ששולם בגין זכות השימוש שקנה לכאורה בציוד של ע.ס.ע על פי הסכם גזית תוך שהבורר קבע כי למעשה מדובר בקניה ממש על ידי גזית של מחצית מהציוד של ע.ס.ע (ראו עמ' 10 לפסק הבוררות).

עם זאת, הבורר קבע כי לא הוכח על ידי גזית כי נגרם לו חסרון כיס כתוצאה מן הערבות הבנקאית שהעמיד לטובת תבורי על פי הסכם גזית, וגם לא כתוצאה מערבות אישית שהעמיד לטובת בנק לאומי - ומשכך לא נפסק לו פיצוי בגינן. ואולם, ביחס לתביעות שונות שהוגשו נגד גזית בגין חיובים שונים של א.ל.א.ב, הוסיף הבורר שגזית רשאי להגיש בעתיד תביעה נוספת נגד אמרן - ככל שנגרם או ייגרם לו אבדן כספי בגין תביעות אלה (ראו עמ' 13 לפסק הבוררות). 

6.         עוד קבע הבורר כי אלי הוליך את יהודאי שולל והציג בפניו מצגים כוזבים באשר להכנסה הצפויה לו מרכישת מניותיו של אלי ב-א.ל.א.ב, ולבסוף מכר ליהודאי מוצר שווא אשר הפך חסר ערך לחלוטין עם העברת המניות ב-א.ל.א.ב מאמרן ליהודאי (ראו עמ' 20-21 לפסק הבוררות).

לעניין מידת נזקו של יהודאי קבע הבורר, בדומה לקביעתו בעניין גזית, כי היא כמידת השקעתו ב-א.ל.א.ב - קרי סך של 92,896ש"ח מתוך התמורה שנקבעה בהסכם יהודאי שאותם שילם בפועל לאמרן (ראו עמ' 21 לפסק הבוררות). כמו כן, גם ליהודאי נפסק פיצוי בסך 10,000ש"ח - הוא הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם יהודאי כי ישולם בגין הפרה יסודית של ההסכם (ראו עמ' 21-22 לפסק הבוררות). הבורר אף הוסיף כי יהודאי אינו מנוע מלתבוע בעתיד, בתביעה נפרדת, את חסרון הכיס ככל שנגרם לו כתוצאה מהערבות הבנקאית שהעמיד לטובת תבורי ומהערבות שהעמיד לבנק להבטחת חובות א.ל.א.ב (ראו עמ' 22 לפסק הבוררות).

טענות הצדדים

7.         אמרן טוענים כי הבורר חרג מן הסמכות שהוקנתה לו על ידי הצדדים, ולחלופין פעל בניגוד לתקנת הציבור, בשני עניינים: ראשית, הבורר פסק ליהודאי ולגזית פיצויי השבה מבלי שאלה עתרו לביטול ההסכמים בהם התקשרו עם אמרן - הסכם יהודאי והסכם גזית כמפורט לעיל, וממילא הוא אף לא הורה על השבת מניותיהם של יהודאי וגזית ב-א.ל.א.ב לאמרן כמתחייב מביטול כדין של הסכמים אלה. שנית, הבורר קבע כי הוא שומר ליהודאי ולגזית את הזכות להגיש לו תביעות נוספות בנושאים בהם לא עלה בידם להוכיח את טענותיהם במהלך הבוררות, ובכך התיר להם שלא כדין מנגנון למקצה שיפורים להוכחת תביעותיהם מקום בו נכשלו בכך.

אמרן מוסיפים וטוענים כי הבורר לא הכריע בשני עניינים שנמסרו להכרעתו: ראשית, הוא התעלם ממעמדם של הקלטות של שיחות שונות ותמליליהן אשר הוגשו לו על ידי אמרן, ואלמלא היה עושה כן היה לבטח מגיע למסקנה כי תבורי אמנם הסכימה כי יהודאי יתפוס את מקומם של אמרן בזיכיון ההפצה שהעניקה ל-א.ל.א.ב. שנית, הם טוענים כי הבורר התעלם לחלוטין ממסמכים ועדויות שונות שהוגשו לו במהלך הבוררות, ואשר סותרים את טענותיהם של גזית ויהודאי נגדם. לשיטתם של אמרן, יש בכוחם של התמלילים, הראיות והמוצגים הללו להפוך את קביעותיו של הבורר בפסק הבוררות כך שאמרן לא יהיו עוד אחראים לנזקיהם של יהודאי וגזית.

8.         יהודאי וגזית טוענים כי בקשתם של אמרן לביטול פסק הבוררות אינה אלא ניסיון לדון מחדש ולגופו של עניין בנושאי הבוררות, בבחינת יצירת ערכאת ערעור על פסק הבוררות מקום בו ערעור כאמור אינו מוכר על פי דין. לשיטתם, גם אם לא קבע הבורר כי הסכם יהודאי והסכם גזית בטלים, אזי מדובר לכל היותר בטעות משפטית של הבורר אשר אינה מהווה עילה לביטול פסק הבוררות. יתירה מזאת, על פי תנאי הבוררות, הבורר כלל אינו כפוף לדין המהותי ולכן הוא רשאי היה לקבוע כל סעד שנראה לו מתאים בנסיבות העניין - ובכך אין כל חריגה מסמכותו. מכל מקום, מוסיפים יהודאי וגזית, בפועל עולה מפסק הבוררות כי הבורר ראה את ההסכמים כבטלים, ואילו אמרן לא ביקשו את השבת מניות א.ל.א.ב בחזרה לידיהם מפני שממילא מניות אלה מחוסרות כל ערך. בלא לגרוע מהאמור, הצהירו הצדדים באמצעות באי-כוחם, כי אין להם התנגדות להעברת המניות לידי בני הזוג אמרן או מי מהם (פרוטוקול עמ' 1 שורות 7-10).

כמו כן, יהודאי וגזית טוענים כי על פי תנאי הבוררות בינם לבין אמרן, הבורר אינו כבול לדיני הראיות וסדריו הדין, ואף לא חלה עליו חובת ההנמקה, הגם שהם מציינים כי פסק הבוררות מפורט ומנומק כדבעי. הם מפנים לכך שבמהלך הבוררות הוצגו לבורר מאות מסמכים שונים, ופרוטוקול הדיונים אף הוא השתרע על פני מאות עמודים. משכך, לדבריהם, ברי כי היה על הבורר להבחין בין עיקר לטפל והוא לא נדרש להתייחס בפסק הבוררות לכל מוצג ולכל מסמך שהונח בפניו, אך עם זאת הוא התייחס באריכות לכל הטענות שהעלו הצדדים, תוך שנימק את קביעותיו. יהודאי וגזית מוסיפים כי אמרן מבקשים למעשה מבית המשפט כי יכריע בין גרסתם - ככל שהיא נתמכת לטענתם בתמלילים ובמוצגים הנוספים - לבין קביעותיו של הבורר, אולם אין זו מסמכותו של בית המשפט להכריע לעניין מהימנות עדים ומשקל ראיות שהוצגו בבוררות.

לבסוף, יהודאי וגזית טוענים כי הבורר לא אישר להם לערוך "מקצה שיפורים" לתביעותיהם, כפי שטוענים אמרן, על ידי ניהול מחדש של תביעותיהם - אלא שהוא קבע כי לעניין נזקים שטרם התגבשו במועד ניהול הבוררות יהיו יהודאי וגזית רשאים להגיש בעתיד תביעות נפרדות.

דיון