פסק-דין בתיק הפ 51/94

קישור ורקע

1.         פסק דין זה הינו החלק השני, המשלים, של החלטתי מיום 25.8.97 שהוכתרה "פסק דין חלקי" (להלן - פסק הדין החלקי).

2.         בפסק הדין החלקי קיבלתי את בקשת הסעד החלופי של המבקשים והצהרתי כי בעקבות ביטול מטרת ההפקעה של חלקת המקרקעין שהופקעה מהם (בשנת 64'), ומכירתה על ידי המשיבים לרוכש פרטי (בשנת 94'), המבקשים זכאים בעקרון להשבה בגובה ההפרש שבין שווי חלקתם כיום לבין הסכום ששולם להם כפיצויי ההפקעה, בתוספת הפרשי הצמדה והשבחה (ככל שהיתה השבחה). זאת, לאחר שקבעתי כי בנסיבות המקרה קמה להם עילת השבה מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן - חוק עשיית עושר ולא במשפט או חוק עשיית עושר). עם זאת, הוספתי וקבעתי בפסק הדין החלקי, על בסיס הסכמתם הדיונית של הצדדים, כי בשלב השני של המשפט תינתן למשיבים האפשרות לטעון, בהסתמך על סעיף 2 לחוק עשיית עושר, כמו גם על כל דין אחר, כי בנסיבות המקרה יש לפטור אותם מחובת ההשבה, כולה או מקצתה.

3.         השלב השני של המשפט התקיים והסתיים זה מכבר. ברם, משבאתי לכתוב את פסק הדין המשלים, נודע לי כי בפני בג"ץ תלויות ועומדות שלוש עתירות מאוחדות (להלן - פרשת קרסיק), המעוררות שאלות דומות לאלה שעומדות להכרעה בתיק שלפניי. לפיכך, קבעתי בהחלטתי מיום 27.7.00 כי כתיבת פסק הדין המשלים בתיק זה תעוכב עד לאחר מתן פסק הדין בעתירות האמורות.

4.         ביום 13.2.01 נתן בית המשפט העליון, במותב מורחב של תשעה שופטים, החלטה במסגרת פרשת קרסיק (בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625; להלן - ההחלטה), שבה נקבעה " הלכה חשובה", כלשון כבוד הנשיא ברק (שם, עמ' 706). על פי הלכה חדשה זו, שנקבעה ברמה העקרונית, אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת המקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן גם - פקודת ההפקעות) חדלה להתקיים, ההפקעה מתבטלת, וככלל (הכפוף לחריגים), יש להחזיר את המקרקעין לבעל המקרקעין ממנו הופקעו (שם, שם).

ההלכה החדשה נתקבלה על דעת כל שופטי המותב, אשר נחלקו בעניין התיאוריה שביסודה: האם היא מבוססת על "דגם הזיקה הנמשכת והולכת", כדעת כבוד השופט מ' חשין, או שמא על התפישה של "סמכות צמודת מטרה", כדעתו של כבוד השופט זמיר. עם זאת, דחה בית המשפט העליון את הכרעתו בשאלת מועד תחולתה של ההלכה החדשה, וזאת, כדי לאפשר לצדדים שלפניו להעלות טענותיהם בסוגיה זו, באומרו לעניין זה (מפי השופט מ' חשין):

"שאלת המועד הנכון לתחולת הסדרים החדשים כורכת שיקולים משיקולים שונים וחשובים; ביניהם: אינטרס ההסתמכות של הרשות המפקיעה - בעת ההפקעה או בעת שינוי או ויתור על הצורך הציבורי; שאלות-תקציב והתדיינויות הנדרשות מאליהן מקביעתה של תחולה רטרואקטיבית; וכנגדן שיקול אינטרס הבעלים שקרקעותיהם הופקעו בעבר; ועוד.

...

אציע אפוא כי העותרים יעלו את טענותיהם על הכתב כדלקמן: ראשית, טענות בשאלת המועד הנכון לתחולת הסדרים החדשים בדרך כלל, אם לעתיד בלבד ואם גם למפרע; ושנית, בהנחה שההסדרים החדשים עשויים לחול גם למפרע - בשאלה אם ראוי להחיל אותם על ההפקעות נושא העתירות שלפנינו" (שם, בעמ' 693, פיסקה 91).

ולמטה מדברים אלה הוסיף בית המשפט העליון קריאה למחוקק:

"משהכרענו בדין הדוקטרינה, רואים אנו מחובתנו להפנות קריאה למחוקק כי יעשה - ובמהרה - להסדרת נושא הפקעתם של מקרקעין בחוק מקיף ומסודר. פקודת ההפקעות דהאידנא נחקקה בתקופת המנדט - בשנת 1943 - ובקרוב תחגוג ששים שנים להיוולדה. עתה, עם בואה של דוקטרינת-הזיקה, אין ספק בדעתנו כי תצוצנה מפה-ומשם שאלות לא-מעט - על חלקן עמדנו בדברינו למעלה - שאלות אלו, למיצער עיקריהן, ראוי שתמצאנה פתרון בחוק חרות. באותה משיכה ראוי שהמחוקק ייתן דעתו להוראות ההפקעה שבחוק התכנון, וישקול אפשרות להאחדת הדין. המלאכה מרובה ועת לעשות" (שם, בעמ' 694, פיסקה 92).

5.         ביום 14.7.02, לאחר מתן ההחלטה בפרשת קרסיק, הגישו לי המבקשים בקשה למתן פסק הדין המשלים. דחיתי את בקשתם בנימוק כי ההכרעה בשיקולים המפורטים בפיסקה 91 לחוות דעתו של השופט מ' חשין בפרשת קרסיק (כפי שצוטטה לעיל), עשויה להיות רלבנטית גם לפסק הדין המשלים בתיק זה. לפיכך, קבעתי כי החלטתי לעכב את מתן פסק הדין המשלים תעמוד בעינה עד לפסק הדין הסופי של בית המשפט העליון בפרשת קרסיק. ביום 12.11.02 וביום 20.6.04 חזרתי ודחיתי בקשות חוזרות של המבקשים בעניין זה.

6.         על החלטתי האחרונה הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור (רע"א 7473/04). ביום 21.11.04 קיבל בית המשפט העליון (כבוד השופט גרוניס) את הערעור וביטל את החלטתי לעכב את מתן פסק הדין המשלים. הנימוקים המצטברים לכך הובאו בפיסקה 4 לפסק הדין בערעור, לאמור:

"הסוגיות העקרוניות אשר התעוררו במסגרת התובענה הוכרעו על ידי הערכאה הדיונית במסגרת פסק הדין החלקי עוד בשנת 1997. במסגרת פסק הדין המשלים על בית משפט קמא להכריע האם נסיבותיו הפרטניות של המקרה מצדיקות סטייה מן ההכרעה העקרונית האמורה. יצויין, כי קיימים הבדלים מסויימים בין עובדותיה של פרשת קרסיק לבין נסיבות המקרה דנא. לפיכך, אין כל וודאות כי הכרעתו הסופית של בית המשפט הגבוה לצדק בפרשת קרסיק, תוביל לפתרונן הברור של הסוגיות אשר הכרעתן דרושה במסגרת פסק הדין המשלים. לכך מתווספת התקופה הארוכה אשר חלפה מאז החליטה הערכאה הדיונית לראשונה של עיכוב מתן פסק הדין המשלים. אף אין כל אפשרות לדעת מה יהא אורכה של התקופה אשר תחלוף עד למתן פסק דין סופי בפרשת קרסיק"

עד כאן דברי קישור ורקע.

עיקרי העובדות שנקבעו בפסק הדין החלקי

7.         המבקשים, בני זוג, רכשו את החלקה, הנמצאת בסמוך למתחם מוזיאון ישראל, בשנת 63' או 64'. שטח החלקה היה 352 מ"ר. לאחר שהחלקה נרשמה על שמם, ניתן להם, ביום 26.3.64, אישור מאת מחלקת מהנדס העיר ירושלים לקווי בנין, וזאת לקראת מימוש משאלתם לבנות עליה את ביתם, אשר ישמש כבית מגורים להם ולשלושת ילדיהם, וגם הושלם תכנון הבית על ידי אדריכל.

ביום 27.8.64 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעת שר האוצר לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת ההפקעה בדבר כוונתו להפקיע את החלקה לצרכי ציבור (להלן - ההודעה). מטרת ההפקעה לא צויינה בהודעה, אך אין חולק כי היא נועדה להרחבת גן הפסלים בילי רוז שבמוזיאון ישראל.

המבקש, שניסה להסיר את רוע גזירת ההפקעה, פנה בעל פה ובכתב לגורמים ציבוריים שונים וטען, בין היתר, כי ההפקעה לא נועדה למטרה ציבורית, אך כל אלה לא הועילו.

משהפכה ההפקעה לגזירה סופית שלא ניתן לבטלה, קיבלו המבקשים עבור החלקה פיצויים בסך כולל של 40,146.22 ל"י, ששולמו בשני תשלומים, וחתמו ביום 11.11.66 על טופס סטנדרטי המכונה "הצהרה". בטופס הצהירו, בין היתר, כי הסכום האמור שולם להם בתור " תשלום גמור, סופי והחלטי עבור כל המגיע לנו בהקשר עם הפקעת החלקה האמורה", וגם אישרו " שעל ידי קבלת הסכום האמור קיבלנו פיצוי מלא וגמור ואין לנו כל טענות ותביעות נוספות בקשר להפקעת חלקה זו".