פסק-דין בתיק הפ 444/05

1.         המבקש הגיש כנגד המשיב תובענה, בה הוא עתר כי בית המשפט יקבע שהמבקש או מי מטעמו רשאי להרוס את כל הבנוי בשטח מגרש הידוע כמגרש מספר 7 בחלקה 30 גוש 7864 בקלאנסוואה (להלן: " מגרש 7").

2.         ביו הצדדים התנהל הליך קודם בבית משפט השלום בכפר סבא. מאחר שבין הצדדים היתה מחלוקת ביחס למשמעותו של פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום כמעשה בית דין בהליך הנוכחי, הוסכם כי בשלב הראשון של הדיון תינתן החלטה בהקשר זה.

            ביום 30.3.06 ניתנה החלטה, על פיה קיים השתק פלוגתא בקביעתו של בית משפט השלום לפיה בין המבקש לבין המשיב קיים הסכם חלוקה ביחס לשימוש בפועל במגרשים, הנובע מחתימתם על תשריט; כן קיים השתק פלוגתא בקביעה לפיה על פי ההסכם בין הצדדים, זכות השימוש במגרש 7, עליו הוקם המבנה, ניתנה למבקש.

            עוד נקבע בהחלטה, כי הפלוגתא שלא קיים לגביה השתק היא בשאלת הבעלות במגרש 7. קביעתו של בית משפט השלום בהקשר זה איננה משתיקה את הצדדים בהליך הנוכחי.

3.         לאור ההחלטה הנ"ל, ביקשו הצדדים לסכם את טענותיהם בתובענה עצמה תוך ויתור על חקירות נגדיות.

            המבקש טען בסיכומיו כי חרף העדרו של מעשה בית דין, הרי יש לקבוע כי הוא הבעלים של מגרש 7. עוד טען המבקש כי המשיב אינו יכול להבנות מהוראת ס' 23 לחוק המקרקעין, משום שהמקרקעין הם מוסדרים, ומשום שהמשיב לא היה תם לב כאשר בנה על המגרש. המבקש הוסיף וטען כי לגרסת המשיב, הבעלות במגרש 7 היא במושע. גם על פי גירסה זו, לא היה המשיב זכאי לתפוס חזקה ייחודית במגרש 7. עוד נטען כי המשיב לא הוכיח כי שווי השלד שנבנה על המגרש עולה על שווי המקרקעין ללא השלד.

            המבקש טוען כי ס' 21 לחוק המקרקעין - המתייחס לבנייה על מקרקע הזולת, חל גם על מקרקעין שהבעלות בהם משותפת. אף שהבעלות המשותפת טרם נרשמה, לבעלים יש זכויות שביושר, המקנות להם את כל הזכויות של בעלים רשום.

            המבקש טוען כי הוא יכול לבסס את תביעתו גם על סעיפי ההגנה על בעלות וחזקה (ס' 15-20 בחוק המקרקעין), וגם על דיני השיתוף במקרקעין.

4.         מנגד טוען המשיב כי שאלת הבעלות במגרש 7 לא הוכרעה. הוא טוען כי לצורך הכרעה בשאלת צו ההריסה, בית המשפט יצטרך להכריע בשאלת הבעלות, ובשאלה האם בוצעה הבניה על ידי המשיב בתום לב. המשיב טוען כי הוא החל לבצע את הבניה בטרם הגיש המבקש תביעה לבית המשפט.

            המשיב טוען כי הכרעתו של בית משפט השלום ביחס למשמעות החתימה על התשריט היא שגויה, והיא איננה יכולה לשמש בסיס לפסק דין זה. המשיב טוען כי הוא והמבקש הם בעלים במושע במגרש 7, ויש לכן לדון בתביעה כתביעה לפירוק השיתוף.

            המשיב טוען כי הוא בנה על המגרש בתום לב, ואם יוחלט כי יש להרוס המבנה,  יש להורות על מסירת מגרש 6 למבקש. המשיב טוען כי הוא הציע למבקש פיצוי, שהמבקש סירב לו בחוסר תום לב.

דיון

5.         השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא מי הוא הבעלים של מגרש 7. המבקש טוען, כאמור, שלמרות שנקבע שהכרעתו של בית משפט השלום בהקשר זה איננה מעשה בית דין, על בית המשפט לקבוע כי הוא הבעלים של מגרש 7.

            אני סבורה כי המבקש לא הוכיח את טענתו זו.

            יחד עם זאת, מאחר שגם המשיב טוען כי המגרש הוא בבעלות משותפת שלו ושל המבקש, הרי שניתן לקבוע כי המבקש והמשיב הם בעלים במשותף במגרש.

6.         כאמור, בין הבעלים במשותף היה הסכם לפיו זכות השימוש במגרש 7 היא של המבקש. ענין זה נקבע בבית משפט השלום, והוא מהווה מעשה בית דין. לכן, אין מקום לקבל את טענתו של המשיב לפיה הקביעה הזו של בית משפט השלום היא שגויה.

7.         מהו, אם כן, דינו של מבנה שבנה בעלים במשותף, על מגרש משותף, מגרש שלגביו הוסכם כי זכות השימוש בו היא של הבעלים השני.

            ככל שמדובר בתקופה לאחר ההסכם, הרי אין ספק כי הבניה היא פעולה המנוגדת להסכם, ומהווה הפרה שלו. אין בנסיבות אלה גם כל טעם והצדקה להותיר את מה שנבנה על כנו.

            לאור ההסכם, הופך המבקש למחזיק במגרש 7  כהגדרתו של מחזיק בחוק המקרקעין.  כעולה מתצהירו של המבקש, שלא נסתר, הוא מחזיק במגרש 7 מיום 2.3.97.. כמחזיק, זכאי המבקש לדרוש את הסרת המבנה גם מכוח ס' 17 לחוק המקרקעין.

8.         גם בהנחה שחלק ממה שנבנה על ידי המשיב, נבנה לפני שהצדדים התקשרו בהסכם, התוצאה אינה משתנה.