פסק-דין בתיק הפ 371/06

1.         בין הצדדים, אשר חברו יחדיו לשם הקמת בית אבות והפעלתו, התגלעו חילוקי דעות, לאחר השלמת ההקמה ובמהלך הפעלתו ו/או השכרתו.

            חילוקי הדעות והסכסוכים התמקדו באופן חלוקת הרווחים והוצאות התפעול בין הצדדים. סכסוכים אלה גררו את הצדדים לבתי משפט ומשם, בהסכמתם, לדיון בפני בורר.

            הבורר, רו"ח יחזקאל פלומין, הקדיש זמן רב מאוד לבירור המחלוקות וביום 1.1.06 הכריע בהן בפסק מנומק ומפורט ביותר המשתרע על פני 62 דפים.

            המבקשים שלא שבעו נחת מהסעדים האופרטיביים וקביעותיו של הבורר, פנו בבקשה לביטולו (ה.פ. 440/06). במקביל פנו המשיבים בבקשה לאישור הפסק (ה.פ. 371/06).

2.         המבקשים מצביעים על מספר עילות מהמנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות המצדיקות, לדעתם, את ביטול הפסק.

            טענתם העיקרית כנגד הפסק מבוססת על עילת הביטול המנויה בסעיף 24(3) לחוק המסמיכה את בית המשפט לבטל פסק בורר שניתן ללא סמכות, או תוך חריגה מהסמכות שניתנה לו ע"י הצדדים. לטענתם בפסקו בתביעה למתן חשבונות בהקשר לניהול בית האבות ובחייבו אותם - את המבקשים - על בסיס של השערות וניחושים, חרג הבורר מהסמכות שניתנה לו ע"י הצדדים.

            טענה זו אין בידי לקבל.

            אף אם לא הוכחו כדבעי פרטי החיוב כולם עדיין מוסמך הבורר (כמו גם ערכאה שיפוטית) לפסוק על דרך האומדנה (ראה ה.פ. 271/97 (ירושלים) נטע ליפשיץ בע"מ נ' ר.א.מ מהנדסים בע"מ - דינים מחוזי ל"ב (2) 890).

            זאת ועוד: כפי שקבע הבורר עצמו, הפסק אינו סופי והוא טעון השלמות והוראות ביצוע למקרה שהצדדים לא יקבלו את הצעתו לעריכת החשבונות (אותה העלה על הכתב במסגרת הפסק), המסובכת והמורכבת כשלעצמה, בין הצדדים (ראה סעיף 15 לפסק הבורר).

            יהא, איפוא, על הבורר להשלים את הפסק על בסיס ההוראות וההחלטות שקיבל ופירט בגוף הפסק, תוך כדי מתן הוראות לביצוע, אם אכן יהיה צורך בכך. ספק בעיני אם יעמדו עדיין המבקשים על טענתם בהקשר לפסיקה על דרך של אומדנה, אם השלמות כאלה תעשנה. 

מכל מקום וכאמור, לא ניתן לקבוע כי הבורר חרג מהסמכות שניתנה לו ע"י הצדדים להכריע במחלוקות ביניהם.

אף טענותיהם בדבר חריגת הבורר מסמכותו בעת שקבע התמחרות לגבי רכישת מניות הצדדים בחברת בית החולים, או באשר להתחשבנות עליה הורה לגבי תקופה מאוחרת למועד הגשת כתבי הטענות, אף טענות אלה יש לדחות.

הבורר הוסמך ע"י הצדדים לפסוק בכל המחלוקות שהתגלעו ביניהם, לרבות התביעה לעריכת התחשבנות ולפירוק השיתוף ביניהם.

משכך אין לתחום או להגביל את סמכויות הבורר על דרך הפרשנות, באופן שיימנע ממנו להכריע במחלוקת כולה ובשלמות.

(ראה ע"א 823/87 דניה סיבוס בע"מ נ' רינגל בע"מ פד"י מ"ב (4) 605, 612).

קביעותיו של הבורר, הן באשר להתחשבנות לגבי התקופה שלאחר הגשת כתבי הטענות והן באשר להתמחרות, נועדו להכריע בסכסוך ולהביא לסיום, בדרך כזו או אחרת, את המחלוקת בין הצדדים, והן התקבלו במסגרת הסמכות הכוללת שניתנה לו ע"י שני הצדדים להכריע בכל המחלוקת ביניהם. כך אף קביעותיו באשר לפירוק השיתוף.

3.         טענת המבקשים כי יש לבטל הפסק משום שלא ניתנה להם הזדמנות נאותה להעלות טענות ו/או להביא ראיות (על פי סעיף 24(4) לחוק), אף אותה יש לדחות.

עיון בפסק מגלה כי הבורר ביסס את קביעותיו על חומר הראיות שהובא בפניו ע"י הצדדים. הספק שהוא הביע באשר לחוקיותו של אחד מהסכמי השכירות (מיום 27.5.06) אינו מצביע על אי מתן אפשרות לצדדים לטעון באשר לתוקפם של ההסכמים שנכרתו בין הצדדים ועדיפותם של מי מהם על פני משנהו. הבורר איפשר לצדדים להביא את כל ראיותיהם ולהעלות את טענותיהם במהלך הבוררות, שנמשכה על פני שנים ארוכות, ואת קביעותיו ביסס על ראיות אלה.

4.         אף עילת הביטול לפי סעיף 24(5) לחוק, לפיה ניתן לבטל הפסק משום שהבורר התעלם, או לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, לא הוכחה כלל ועיקר.