פסק-דין בתיק הפ 298/05

הודעה לאישור ובקשה לביטול חלקי של פסק בוררות (סעיפים 23 ו- 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968).

הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור של 39 יום. המבקשת עתרה להארכת המועד להגשתה (בש"א 4730/05). הוחלט כי הבקשה תידון כטענת סף, במעמד הצדדים.

בר סמכא נכסים בע"מ ("המשיבה") התקשרה ב- 2.12.93 בחוזה לרכישת נכס במתחם שערי העיר בירושלים ("המבקשת"). הנכס נמסר למשיבה ב- 30.12.96.

חילוקי הדעות שהתגלעו בין הצדדים הועברו להכרעת בורר, עו"ד אלי שחור.

הבורר חוייב לפסוק על פי הדין המהותי.

פסק בוררות מלא ומנומק ניתן ב- 10.8.04. הבורר הנכבד פסק בכל העניינים השנויים במחלוקת, כולל פיצוי בגין האיחור שחל במסירת הנכס. על חלק זה של הפסק אין מחלוקת. המבקשת תוקפת את פסיקת הבורר הנוגעת להפרשי הצמדה וריבית בלבד. לטענתה, חרג הבורר מסמכותו כאשר העדיף להצמיד את החיובים  לריבית על פי דין, על פני הריבית החוזית, הגבוהה בשיעור משמעותי מזו הקבועה על פי דין. למעשה התערב הבורר בדרך זו, בקביעת גובה הפיצוי המוסכם שהתגבש בחוזה מה- 2.12.93.

המבקשת מדגישה כי הטענה בדבר העדפת הריבית המגיעה על פי דין, לא נטענה אלא בשלב הסיכומים ולא היה מקום לסטות מהחוזה אשר קבע שיעורי ריבית גבוהים מאלה הקבועים בדין.

המשיבה מעלה טענת סף בדבר איחור משמעותי (39 יום) בהגשת הבקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות, ללא טעם מיוחד לאיחור. היא מדגישה כי הבקשה הוגשה לאחר שהמשיבה נאלצה לעתור לאישור פסק הבוררות, עקב התעלמות המבקשת מחיוביה הנובעים מעסקה שנכרתה בשלהי 1993. למעשה מכוונת הבקשה לדחייה נוספת של פרעון הסכומים המגיעים למשיבה מזה שנים.

אשר לגוף הבקשה טוענת המשיבה כי אין בה ממש. הבורר היה רשאי לקבוע את הריבית ההולמת, על פי שיקול דעתו וכי התוצאה שאליה הגיע היא התוצאה הצודקת בנסיבות המקרה.

תשובת המבקשת לטענת הסף: האיחור בהגשת הבקשה לביטול חלקי וממוקד של פסק הבוררות, נובע מטעות כנה ואין לפקוד עליה טעות זו. המבקשת סברה כי המועד להגשת בקשת ביטול הוא 15 יום מקבלת ההודעה לאישור פסק הבוררות והדרישה להגשת הבקשה 45 יום לאחר קבלת הפסק, הקבועה בדין, נעלמה ממנה בשוגג. מכל מקום, משהתפנה בית משפט לשמיעת הבקשות, יש להעדיף דיון לגוף הענין ולפצות את המשיבה על האיחור, בהוצאות.

ההליך נפתח בהודעה בדבר אישור פסק בוררות שהוגשה ב- 30.1.05. הבקשה לביטול פסק הבוררות שכותרתה " תשובה לבקשה לאישור פסק בוררות על דרך של בקשה לביטולו" הוגשה ב- 15.2.05. אין מחלוקת כי חל איחור משמעותי בהגשת הבקשה לביטול חלק מפסק הבוררות (39 יום).

המחוקק מצא לנכון להציב בגוף החוק משטר זמנים קפדני להגשת בקשות ביטול פסקי בוררות:

(א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור 45 יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל דין, העתק פסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות חוץ". (סעיף 27 (א) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968).

תכלית החקיקה לצימצום מעורבות הערכאות בהליכי בוררות, באה לידי ביטוי בפסיקה המדגישה את הרף הגבוה של "טעמים מיוחדים" לאיחור, הנדרשים לצורך הארכת המועד (בש"א 7639/02 נילי שוקרן נ' טליה מלין, תק-על 2002 (3) 1734 וכן בש"א 9164/01 ר.א.מ. מהנדסים קבלנים בע"מ (בפירוק) נ' עמותת שכונת קוטג'ים בשועפאט (בפירוק), נו (2) 481, 487).

"טעמים מיוחדים" - משמעם, מכלול נסיבות שאינן ברות שליטה. מכל מקום טעות כנה ככל שתהא, במנין הימים הקבוע בחוק, אין לה אותה מידת ייחוד הנדרשת לפריצת משוכת הזמנים הקבועה בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 645 וכן ראו פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, 476, 477).

אשר על כן, דין טענת הסף להתקבל. הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית מחמת האיחור.

על מנת להפיס את דעת המבקשת שטענותיה לגוף הבקשה נשמעו בהרחבה, ייאמר כי לא היה מקום להתערב בפסק הבוררות, אף אילו הוגשה הבקשה במועדה.