פסק-דין בתיק הפ 249/04

1.         המבקש עותר כי בית המשפט יצהיר שהסכם מיום 9.1.01 הוא בטל, ויש לבטל את הרישום על פי שטר מכר מספר 14400/02-2.

2.         אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש חתום על הסכם מיום 9.1.01 (להלן: "ההסכם"), שעל פיו הוא מכר למשיבה את המקרקעין המתוארים בהסכם - 4000/111441 בחלקה 9 גוש 8640 (להלן: "המקרקעין").

            יוער כי זכויותיו של המבקש המקרקעין היו אובליגטוריות, מכוח מתנה ללא תמורה שקיבל מאביו. המבקש חתם גם על יפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד סאהר מוחסין לפעול בשמו על מנת להעביר את המקרקעין על שם המשיבה.

            המבקש חתם ביום 14.1.01 על בקשה לביטול קנס בשל איחור בתשלום מס רכישה בגין עסקת המתנה מאביו.

3.         המבקש טוען כי הוא חתם על ההסכם עקב טעות ביחס לתוכנו - הוא היה סבור בטעות כי מדובר בהסכם במסגרתו הוא נותן למשיבה זכות סירוב ראשונה לרכוש את המקרקעין, אם וכאשר יחליט למכור אותם. המבקש טוען כי הוא חתם על ההסכם באופן בו הוא נחתם, משום שהוא אינו קורא את השפה העברית בה נכתב ההסכם, והוא לא הבין את תוכנו. לטענתו, אביה של המשיבה ועורך דינו של האב, תרגמו לו את תוכן ההסכם בצורה שגוייה. בנוסף, ביום חתימת ההסכם, היה המבקש חולה, והמשיבה ואביה ניצלו לרעה אף עובדה זאת.

            לכן, טוען המבקש, בחתימת ההסכם על ידיו "לא נעשה דבר", ולהסכם אין כל תוקף כלפיו.

4.         בית המשפט העליון בחן את משמעותה של הטענה לפיה "לא נעשה דבר" במספר פסקי דין.

            בית המשפט העליון בחן בין היתר את השאלה האם הטענה נקלטה לדיני החוזים הישראלים אם לאו (ר' ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו פ"ד נ"ד(2) 559).

            על כל פנים, כך הוחלט במספר פסקי דין, הטענה של אדם לפיה הוא לא הבין את תוכן המסמך עליו הוא חתם, היא טענה שהנטל להוכיחה הוא נטל כבד יותר.

5.         בע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ואח' (פד"י נה(3) 272), נקבע כי:

                        "הנטל להוכיח טענת 'לא נעשה דבר' מוטל על הנתבע, ומידת ההוכחה הנדרשת לביסוסה כבדה מן המקובל במשפטים אזרחיים" (שם בעמ' 286).

            הטעם לכך הובהר בפסק הדין יפה הנ"ל:

                        "טענת 'לא נעשה דבר' מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה, שהנתבע הטוען לה חתם עליו. היא באה לסתור את החזקה כי החותם על מסמך קרא את תוכן הדברים האמורים בו, יודעם ומבינם. ככזו, היא מרחיקת לכת, ובעלת משמעות 'קיומית' לחוזה. רק סביר הדבר כי בנסיבות אלה מידת ההוכחה שתידרש לביסוס הטענה, תהיה מידה משמעותית, מעבר לזו הנדרשת דרך כלל לגבי טענות הגנה אחרות המועלות כנגד תביעה חוזית".

            ענייננו אם כן בטענה החותרת תחת היסודות הבסיסיים ביותר של יציבות וודאות בדיני החוזים - ההנחה של צד לחוזה כי יש משמעות ותוקף להסכמה של רעהו, שהועלתה על מסמך כתוב, שהצד השני אף חתם עליו.

6.         הנחה זו לגבי תוקפה של חתימה על חוזה, יפה גם במקרים בהם יתכן שהצד השני אכן לא היה מוסגל לקרוא את האמור בחוזה - כך, בפסק הדין לופו מאוזכרת הלכה אנגלית, ביחס למקרה בו אשה לא קראה מסמך, שכן משקפיה נשברו, וחתמה על המסמך לאחר שנמסר לה כי ההמחאה נושא אותו מסמך היא לאחיינה (בעוד שבפועל הועברו הזכויות מכוח המסמך לצד ג' - ר' Gallie v Lee  (C.A.) 17 CH 2 [1969]).

            באותו עניין נקבע כי:

"Whenever a man of full age and understanding, who can read and write, signs a legal document which is put before him for signature by which I mean a document which it is apparent on the face of it, is intended to have legal consequences, than if he does not take the trouble to read it but signs it as it is, he cannot be heard to say that it is not his document. By his conduct in signing it he has represented to all those into whose hands it may come, that it is his document."

7.         אכן, בענייננו טוען המבקש כי הוא אינו יודע כלל לקרוא את השפה העברית. כן הוא טוען שהוא הוטעה על ידי הצד השני לחוזה או מי מטעמו ביחס לתוכן ההסכם.

            טענות אלה הן טענות הטעונות בירור. אולם, יש לברר אותן לאור כל האמור לעיל, היינו תוך שנלקחת בחשבון העובדה כי המבקש הוא אדם בוגר ומבין (of full age and understanding), שהיה מודע לכך שהוא חותם על מסמך משפטי (שניכר בו על פניו שהוא מסמך בעל משמעות משפטית, וכאשר המבקש אינו חולק על כך כי הוא היה מודע לכך כי זהו משמך משפטי בעל משמעות עבורו, המתייחס למקרקעין שבבעלותו).