פסק-דין בתיק הפ 221/04

א.         המבקשים מס' 1 ומס' 2 (להלן: "המבקשים"), מתגוררים מאז שנת 1981 בדירה ברחוב יצחק שדה 4\10 הידועה כחלקה 47, תת חלקה 3, גוש 10507, בקריית אתא (להלן: "הדירה").  

            בשנת 1992 נחתם הסכם בין המבקשים לבין המשיבים מס' 1 ומס' 2 (להלן:"משפ' חלדמן"), בדבר מכירתה של הדירה. בהתאם להסכם זה הועברו זכויותיהם של המבקשים למשפ' חלדמן, וזאת בתאריך 15.7.92, לפי נסח הרישום.   

            המבקשים טוענים כי למרות רישום הבעלות בזכויות במרשם המקרקעין על שם משפ' חלדמן, יש לראות את הסכם המכר כבטל ומבוטל, ולהצהיר כי הבעלים של הדירה הינם המבקשים, וזאת מן הטעמים אשר פורטו בהמרצת הפתיחה.  

            בשנת 1992 נשא אשר דוד, שהינו בנם של המבקשים, את רחל, בתם של סימה ויעקב חלדמן, לאשה. בתקופה זו שהו המבקשים בקנדה.

            לגירסת המבקשים, הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניהם לקבלת הלוואה לצורך סיוע לזוג המתחתן היתה מישכונה של הדירה הנ"ל שהיתה אז, כאמור, בבעלותם. המבקשים שהו אותה עת בקנדה ולכן לא יכלו, לגירסתם, ליטול הלוואה, וזאת עקב שהותם בחו"ל, והיותם תושבי קנדה. לכן סוכם בין המבקשים לבין משפ' חלדמן כי ייערך ביניהם הסכם מכר, הוא הסכם המכר מיום 01.01.92, לפיו תימכר כביכול הדירה על ידי המבקשים למשפ' חלדמן, על מנת שניתן יהיה לקבל הלוואה כנגד מישכונה של הדירה.

            מטרת מכירת הדירה היתה לקבל את כספי המשכנתא עבור הדירה ולהשתמש בהם למימון הוצאות החתונה של ילדי המבקשים ומשפ' חלדמן.  

            הואיל והמבקשים שהו אותה עת בקנדה, קיבל בנם, דוד אשר, ייפוי כוח לפעול בשמם של המבקשים בהליך מכירת הדירה.

            ביום 15.07.92 נרשמה משפ' חלדמן בלשכת רישום המקרקעין בחיפה, כבעלת זכויות החכירה בדירה נשוא הדיון. כספי ההלוואה (שנתקבלו מבנק טפחות, הוא המשיב מס' 4) הועברו לידי בנם של המבקשים בשים לב לייפוי הכח שהיה ברשותו.  

            בסמוך לחתונת בנם, הגיעו המבקשים ארצה והוציאו את סכום ההלוואה אשר הופקד בחשבונם למימון הוצאות החתונה וכל הכרוך בכך.

            המבקשים טוענים שהחל משנת 1981 ואילך הם התגוררו ומתגוררים בדירה, למעט תקופה בת כשש שנים, מיום 02.05.90 ועד 02.01.96  בה שהו המבקשים בקנדה, כאשר באותה תקופה התגוררו בדירה בנם, דוד אשר, ורעייתו.

            בשנת 1996, כאמור כבר לעיל, חזרו המבקשים ארצה לצמיתות, ומאז הם מתגוררים בדירתם, בעוד בנם דוד אשר ורעייתו עברו לגור בדירה שכורה.

            משפ' חלדמן (שהם המחותנים של המבקשים) מעולם לא התגוררו בדירה הנ"ל אלא בדירה אחרת ברחוב הציונות 28 בקריית אתא.

            תשלומי המשכנתא בגין הדירה משולמים למשיב מס' 4 מידי חודש בחודשו על ידי משפ' חלדמן הרשומה כבעלת זכויות החכירה בלשכת רישום המקרקעין, וזאת באמצעות הוראת קבע. מידי חודש מודיעה משפ' חלדמן למבקשים על גובה תשלום המשכנתא המשולם על ידה ואזי מקבלת משפ' חלדמן החזר של הסכום במלואו, וזאת לרוב באמצעות בנם של המבקשים, דוד אשר.

            המבקשים טוענים כי ראייה לכך שהם הבעלים האמיתיים של הדירה, וכי בהסכם המכר לא היתה כל כוונה להעביר את הבעלות מהם לידי משפ' חלדמן, הינה כי המבקשים הם אלה ששילמו ומשלמים את הוצאות הדירה, כגון: ארנונה, מים וכיו"ב, כאשר חשבונות אלה מופיעים על שם המבקשים, וזאת משנת 1987 ועד היום.

            טענת המבקשים היא שעסקת מכר הדירה מחודש ינואר 1992, היא בגדר הסכם למראית עין בלבד, וכי אין המדובר בהקניית זכות כנה ואמיתית.

            מהו הדבר שהביא את המבקשים להגשת בקשתם למתן פסק דין הצהרתי לפיו יוצהר כי הם בעלי הזכויות בדירה נשוא הדיון?

מסתבר שהמשיבה מס' 2, גב' סימה חלדמן חייבת כספים למשיב מס' 3, בנק הפועלים. בנק הפועלים פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד הגב' סימה חלדמן. במסגרת הליכי הוצאה לפועל אלה הוטל ביום 1.2.04 צו עיקול על זכויותיה של הגב' סימה חלדמן (מחצית) בדירה  נשוא הדיון.

            מכאן בקשתם של המבקשים להצהיר שהסכם מכר הדירה מתאריך 1.1.1992 הינו בטל ומבוטל בהיותו חוזה למראית עין, כך שצו העיקול כנגד נכסיה של גב' סימה חלדמן לא יחול על דירה זו, השייכת, כך נטען, למבקשים.

            עד כאן תמצית העולה מהמרצת הפתיחה.