פסק-דין בתיק הפ 2083/07

המבקשת עותרת להצהיר על כך כי מחצית הזכויות בדירת מגורים ברח' הר רמון 4 בבאר שבע שייכות למשיב 2 ולא למשיבה 1.

המבקשת היא חברה העוסקת ביצור ושיווק בטון וטיט והיא נושה במשיב 2 מכח קשר עסקי שהיה בינה לבינו, ומנהלת נגדו תיק הוצל"פ לשם גביית חוב פסוק בהיקף כ- 185,000 ש"ח כאשר לשם הקלת גבייתו היא מבקשת לפעול כנגד נכס המקרקעין הנדון, ולמוכרו בהליכי ההוצל"פ.

הדירה רשומה בספרי מינהל מקרקעי ישראל כשייכת למשיבה 1 בלבד, כאשר המשיב 2 הוא בעלה, ואת זכויותיה רכשה מכח הסכם ממון שבין שני המשיבים משנת 1993, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 11.10.93.

על פי אותו הסכם הצהיר יוסף (המשיב 2) כי דליה (המשיבה 1) היא בעלת כל הזכויות בבית ובתכולתו, והתחייב לעשות כל פעולה הדרושה לשם העברת הזכויות בבית, על שמה, והואיל שבמקור היתה היא רשומה על שם שני בני הזוג, וכנראה אף נרכשה במסגרת מאמץ משותף שלהם, הועברו זכויות יוסף מכח ההסכם הנ"ל על שם דליה, וזאת בסמוך לאוגוסט 1994.

מאז ועד היום, הדירה רשומה כולה על שם המשיבה 1, ושני המשיבים עדיין נשואים זה לזו, ועד לאחרונה התגוררו בבית הנדון, אלא שהמשיב 2 שוהה כיום, ומזה זמן מה בחו"ל כדי לעבוד שם ולצבור ממון לסילוק חובותיו לנושים שונים.

המשיב 2 נקלע לקשיים כספיים ועסקו קרס באופן שנותר חייב כספים לנושים שונים ובהם המבקשת דכאן, וזאת בסמוך לשנת 1997, שאז גם יזמה המבקשת את ההליך המשפטי נגדו, בבית משפט השלום, הליך שבעטיו ניתן פסק הדין שלצורך ביצועו ומימושו הוגשה המרצת פתיחה זו.

המבקשת נסמכת בעתירתה זו על הטענה כי ההסכם משנת 1993 הינו למראית עין בלבד ולכן, על פי סעיף 13 של חוק החוזים (חלק כללי תשל"ג -1973) בטל הוא.

סימוכין לטענה זו מוצאת המבקשת בכך שעל פי סעיף 3 להסכם, נקבע ש "דליה מתחייבת כי במידה ואחד הצדדים ירצה לחיות בנפרד ממשנהו, יועברו מחצית מהזכויות בבית ובתכולה לידי יוסף".

מכאן, מסיקה המבקשת כי שימור זכותו של יוסף לקבל בחזרה את מחצית הדירה במקרה של פירוד, מראה כי הטעם היחיד לכריתת הסכם הממון הוא ברצונם של בני הזוג לרמות  נושים פוטנציאליים ולמנוע מהם לשים יד על הנכס באם עסקו של הבעל יקלע לקשיים, כפי שאכן אירע 13 שנה מאוחר יותר. 

עוד מצביעה על כך המבקשת שלמעשה אין המשיבים כופרים במטרה זו שחפצו להשיג על ידי כריתת ההסכם, באשר, ואף במסגרת ההליך הנוכחי, הודו כי (ראה למשל סעיף 13 לכתב התשובה), "אופיו של הסכם הממון, לרבות התחיבותה להשיב למשיב את חלקו בדירה במקרה של גירושין, נועד להבטיח ולשמר את יציבותו של הנכס היחיד בו גרה משפחתם, קרי הדירה, וזאת לאור אופיו של עסקו של המשיב ומחששם דאז, אשר לימים התממש, שביום מן הימים יקרוס עסקו של המשיב. המשיבים בפועלם אז, ביקשו לנתק כל קשר ומחוייבות בין הדירה לבין העסק וזאת לבל תמצא משפחתם מחוסרת קורת גג".

המשיבים טוענים, אם כן, כי מדובר, אם נעשה אנלוגיה מתחום דיני המס, בהסכם שהוא בגדר "תכנון מס" לגיטימי, שנעשה בעת שעסקו היה סולבנטי לחלוטין והמעשה לא כוון כלפי נושה ספציפי, בוודאי לא במטרה להבריח את הנכס תחת ידי המבקשת, שהחוב אליה נוצר רק לאחר יותר מעשור, ואילו המבקשת סבורה שלא בתכנון לגיטימי עסקינן, אלא, כפי משחק המילים והביטוי העממי שהיא משתמשת בו, מדובר ב"תחמון" תחת "תכנון".

על פי הסכמת הצדדים ולפי שהעובדות הבסיסיות אינן במחלוקת, יוכרע התיק על פי כתבי הטענות והתצהירים, על המסמכים שצורפו, ולפי סיכומי הצדדים שהוגשו בכתב.

השאלה היחידה העומדת להכרעה הינה האם הסכם הממון מ- 1993, שהעביר את חלקו של יוסף בדירה לאישתו, תוך התנייה שהזכויות יוחזרו לבעלותו במקרה של פירוד, הינו הסכם בטל מחמת שהוא נעשה למראית עין בלבד, או שמא מדובר בתכנון לגיטימי  וכשר מצד בני הזוג, אשר חפצו להפריד את הנכס הזה ממסת הרכוש אשר נושי הבעל יוכלו להניח עליו את ידם אם וכאשר עסקו יקלע לקשיים.

ודוק- אין אנו עוסקים בבקשה לביטול הקנייה במסגרת הליכי פשיטת רגל, שחלים עליה דינים המיוחדים לכך, אלא אך ורק בשאלה האם מדובר על הסכם למראית עין אם לאו.

עוד נזכור, כי תכליתו של סעיף 13 הנ"ל והוראת הבטלות הכלולה בו, היא לתת תוקף ל"רצון האמיתי של הצדדים", באופן שאם ההסכם "החיצוני" שכרתו אינו משקף את ההסכם ה"פנימי" שביניהם, אזי, ההסכם החיצוני הזה יהיה בטל, בעוד שרצונם "האמיתי" של הצדדים והעסקה שחפצו לכרות לאשורו של דבר לה בלבד ינתן תוקף. (ראה סקירתו המקיפה של כב' השופט, כתוארו אז , א. ברק בע"א 630/78 פד"י ל"ג (2), 576)

דיני הבטלות מחמת מראית עין, אינם עוסקים במניע של הצדדים לכריתת העסקה, אלא בשאלה האם החוזה אכן משקף את רצונם ואת כוונתם להביא לשינוי במצבם המשפטי, או שמא מדובר אך בכסות שתחתיה חבוי הסכם אחר, או, כפי הרלוונטי לענייננו, חבוי אולי רצון להותיר את המצב המשפטי הקודם בעינו וככל שדברים אמורים באומד הדעת האמיתי של המתקשרים - לא היה כלל בדעתם לשנות את מצב הדברים כפי שהתקיים עובר לחתימת ההסכם.

במקרה שלפנינו מודים המשיבים בפה מלא שהמניע מאחורי הסכם הממון היה אכן שהנכס שבו הם מתגוררים "ישוריין" מפני תגרת ידם של נושים אפשריים, ועל כן, יהא נתון בבעלות ושליטה של דליה בלבד לכל משך חייהם המשותפים והתקיימות התא הזוגי שלה ושל יוסף, ואולם הם מטעימים שאין מדובר בכסות בלבד ובחוזה לא אמיתי, שמתחתיו היה ונותר הבית בבעלות משותפת של שניהם, כי אם בהקנייה אמיתית ובכוונת מכוון להשגת אותה תכלית שאין הם מכחישים ואין הם כופרים בה.

משמע - העברת הבעלות היא אמיתית וכנה, אם כי שורשה ומטרתה אינה במישור מערכת היחסים הפנימית של בני הזוג, אלא במישור האינטרס שלהם, או של מי מהם, ביחס לצדדים שלישיים, כדוגמת המבקשת, אם כי אותה עת כמובן לא היו מודעים לקיומה הספציפי ולכניסתה לתמונה לימים.

כאשר באים אנו לבחון את החוזה הספציפי שלפנינו, לאזן בין האינטרסים השונים, ולקבוע האומנם ההסכם היה מעשה של תרמית, כנטען, ודינו להיבטל, או שמא מדובר בתכנון לגיטימי ובהסכם "אמיתי", על ההכרעה להתקבל על פי מערך העובדות והנסיבות היחודי שהוצג,  ושיקול מרכזי צריך לטעמי  להיות שיקלול  של הסתמכות מי מהנוגעים בדבר על ההסכם ועל נפקותו, והאם נפגע אינטרס הסתמכות של מי מהצדדים, באופן המזקיק הגנת בית המשפט עליו על דרך מתן סעד מתאים, או הימנעות מנתינתו.