פסק-דין בתיק הפ 201249/04

1.         המבקשים הגישו תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה עתרו כי בית המשפט יצהיר כי הסכומים שנפסקו לטובת המשיב 3 (להלן: "החייב") בת. א. 180435/02 (להלן: "התביעה"), שייכים למבקשים מכוח המחאות זכות שנעשו לטובתם.

הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות של המצהירים מטעמם, ופסק הדין ניתן על סמך תצהירי הצדדים על נספחיהם, וסיכומי טענותיהם של הצדדים.

2.         התובענה מתייחסת לשני הסכמי המחאת זכויות נפרדים, לגבי כל אחד מהמבקשים.

ראשית, נטען כי ביום 3.7.03 חתם החייב על הסכם שכר טרחה עם המבקש 1, לפיו שכר הטרחה בסך 6,000 ש"ח ישולם מכל סכום שייפסק לטובת החייב במסגרת תביעתו נגד המשיבה 1 (להלן: "ישראכארט").

בנוסף נטען, כי ביום 24.2.04, המחה החייב את מלוא זכויותיו הכספיות שייפסקו לזכותו בתביעה, לטובת המבקש 2 (מסמך  ההמחאה צורף כנספח ד' להמרצת הפתיחה).

ביום 27.10.04 ניתן פסק דין לטובת החייב בתביעה, בו חוייבה ישראכארט לשלם לו 20,794 ש"ח, הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך 3,600 ש"ח.

ביום 1.11.04, ביקש המשיב 2 (להלן: "הבנק"), לעקל כספים המגיעים לחייב, והמוחזקים בידי ישראכארט. הודעה על העיקול נשלחה ביום 2.11.04.

3.         המבקשים טוענים כי החייב המחה להם את זכותו לקבל כספים במסגרת פסק הדין, וכי זכויותיהם כנמחים גוברות על זכותו של הבנק כמעקל מאוחר.

המבקשים טוענים כי יש לפרש את הסכם שכר הטירחה בין המבקש 1 לבין החייב כהסכם להמחאת זכות. כן הם טוענים כי החייב המחה למבקש 2 את זכויותיו בהמחאה עתידית ומותנית, וכי זכותו של החייב לקבל כספים מישראכארט הועברה למבקש 2 עוד ביום המחאת הזכות.

4.         המבקשים טוענים כי המחאת הזכות קודמת לעיקול המאוחר לה, וכי קדימותה אינו מותנה ברישום של המחאת הזכות. כן נטען שהמבקש 1 זכאי לכספים בהם זכה החייב בתביעה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכי למבקשים יש זכות שביושר לקבל את הכספים.

5.         מנגד טוען הבנק כי אין בעניננו המחאות חוב תקפות, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בתביעה כגון זו, על מנת שלא לאפשר לחייבים להעדיף נושים או להבריח נכסים, וכי לכן יש לקבוע כי המבקשים לא הרימו את הנטל שהוטל עליהם בתביעתם.

6.         באשר למבקש 1, נטען כי הסכם שכר הטרחה של המבקש 1 עם החייב, הוא הסכם סטנדרטי הנעדר ממד של המחאת חוב.

באשר למבקש 2, נטען כי ישנם שני פגמים מהותיים בהמחאת הזכות הנחזית של החייב אליו.

ראשית, נטען כי על המחאת החוב אין חתימה של המבקש 2 - הנושה. עוד נטען כי המחאת החוב היא הסדר חסר הגיון עיסקי, שכן מדובר בפרעון חוב באמצעות המחאה של פירות תביעה שלא ברור כלל אם יתקבלו, מתי וכמה יתקבלו.  על פי הטענה, המחאת החוב הותנתה בתנאי מתלה - הסכמת המבקש 2. לכן, מדובר בהסכם המחאה המותנה בתנאי מתלה, ובמקרה כזה - זהו פגם שאינו ניתן לריפוי בדיעבד.

ב"כ הבנק טוען כי העדר כל מסמך הנושא חתימתו של המבקש 2 הוא בעייתי מאוד  - כך, המבקש 2 אינו חתום על מסמך ההמחאה, הוא לא הגיש תצהיר מטעמו, והמבקש 1 אף לא הציג יפוי כוח מכוחו הוא מוסמך לייצגו.

עוד ציין ב"כ הבנק, כי מסמך המחאת החוב נספח ד' להמרצת הפתיחה, נחזה להיות נחתם ע"י החייב לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הבנק נגדו.

בנוסף, לא הוגש אף תצהיר מטעם החייב, וכן אין כל בסיס שהוא לטענה לפיה החייב היה חייב כסף למבקש 2.

עוד טען ב"כ הבנק, כי זכות לקבל פירות תביעה, איננה זכות עתידית, שכן היא לא היתה ודאית דייה במועד ההמחאה.

7.         אני סבורה כי יש לדחות את התביעה ככל שמודבר במבקש 2, ולקבלה ככל שמדובר במבקש 1 - מכל הנימוקים שיפורטו להלן.