פסק-דין בתיק הפ 201191/04

א)         זו תביעה לפס"ד הצהרתי לפיו מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי המשיב 1 הנו הבעלים של רכב גי'פ מיצובישי (להלן: "הרכב" ), לחילופין מבוקשת הצהרה שהנו הבעלים של מחצית הזכויות ברכב.

            המבקשת טוענת לחוב של המשיב 1 אליה בסך 116,148 ש"ח ליום 20/5/04, תלויה ועומדת תביעה בעניין, לטענתה המשיב עושה שימוש קבוע ברכב ונוהג בו מנהג בעלים, כן נטען ששקוע בחובות כבדים ונמנע מלרשום רכוש על שמו. לחילופין נטען שמכוח שיתוף הנכסים בין בני זוג זכאי המשיב 1 למחצית שוויו של כלי הרכב, ולאור תביעת גירושין שהוגשה.

            המשיבים הגישו תצהירי תשובה, בהם כפרו בחוב הנטען ע"י המבקשת, נטען שדו"ח החוקר עליו מבוססת הבקשה נערך ברשלנות ומכיל אי דיוקים רבים, למשל לעניין שני רכבים אחרים שנזכרו בו ויוחסו למשיב 1, שהרכב נשוא הבקשה בבעלות המשיבה 2 ואין בעובדה שהמשיב 1 נצפה עושה בו שימוש מקרי, לשנות עניין זה. כן נטען שחלק גדול מעלות רכישת הרכב מומן ממכירת רכב של אבי המשיבה 2.

ב)         1. בדיון שהתקיים בפני נחקרו המצהירים מטעם כל צד וב"כ הצדדים סיכמו וחזרו על הטענות.

אני סבור שיש לדחות את העתירה העיקרית לפיה המשיב 1 הנו הבעלים של הרכב, המבקשת בתור מי שמעוניינת לסתור את רשום הבעלות במשרד הרישוי, לא עמדה בנטל הנדרש  לעניין זה.

לא שוכנעתי שהשימוש שעושה המשיב 1 ברכב נשוא הדיון, ובעניין זה לא נסתר הדו"ח, להבדיל מעניינים אחרים שבו כפי שעלה בדיון, יש בו לסתור חזקת הבעלות הקיימת לטובת המשיבה 2 מכוח רישומה כבעלים, במשרד הרישוי, הנטל בעניין על המבקשת ולא עמדה בו. לא המשיבה 2 צריכה לשכנע שרכב הרשום על שמה שלה, אלא על המבקשת המעוניינת לסתור רשום הבעלות, לשכנע בעניין, אין בעובדה שהמשיב 1, בעלה של המשיבה 2, עושה שימוש ברכב, להביא למסקנה שהוא הבעלים של הרכב. השימוש לכשעצמו, וזו הראיה היחידה שבפני, אינו משכנע מספיק, ובנסיבות כאן, לסתירת הבעלות הרשומה.

2. שאלה נכבדה יותר הנה האם יש להיעתר לסעד החלופי, לעניין זכאות המשיב 1 למחצית הזכויות ברכב מכוח חזקת שיתוף בין בני זוג. מן הדיון עולה שמדובר ברכב המשמש את משפחת המשיבים, וכאשר לעניין השימוש אין אבחנה בין המשיב 1 למשיבה 2, דווקא המשיב 1 עושה כנראה שימוש רב יותר ברכב, הואיל ולמשיבה 2 רכב צבאי צמוד וכן נמצאת שעות ארוכות, מבוקר עד לילה מחוץ לבית ובעבודתה שבמסגרת צבא הקבע. יחד עם זאת במסגרת היחסים הפנימיים שבין המבקשים לבין עצמם ועת נרכש הרכב 

ב-3/2000, נרשמה הבעלות ברכב בשם המשיבה 2 בלבד, נטען על ידם בדיון, שחלק גדול מתמורת הרכב שנרכש, התקבלה באמצעות מכר רכב שהיה בבעלות אבי המשיבה 2. הדבר יכול להוות הסבר לרשום האמור באותה עת. יכול להיות שאינו הסבר יחיד, וגם חשש מבעיות עסקיות של המשיב 1 עמדו ברקע, עניין שלא הוכח די הצורך למועד הקניה, שכן הרכב נרכש ב 3/00 שעה שההפרה הנטענת של הסכם השכירות שבין המבקשת למשיב 1 שתחילתו, עפ"י התביעה ב 12/99, הייתה רק במהלך 2002, משמע כשנתיים לאחר רכישת הרכב נשוא הבקשה.

האם בסיטואציה כזו, בה שנתיים לפני יצירת חוב, שקיומו ושיעורו שנויים במחלוקת גם כעת ומתנהל משפט לגביו כעת, נרכש רכב ע"י בני זוג, שחלק גדול מתמורתו ממומן ע"י מכר רכב של אבי האישה, ונרשם ע"ש האישה בלבד, האם יש מקום להתערב בהחלטתם דאז של בני הזוג לאופן רישום הבעלות, ולקבוע כפי הבקשה החילופית, שהמשיב 1 זכאי למחצית הזכויות ברכב, לדעתי יש להשיב על כך בשלילה.

עצם רישום הרכב בבעלות האישה בלבד, שנתיים קודם להפרת הסכם נטענת ע"י הבעל, מלמדת על כוונת הצדדים במועד הרכישה שלא תחול לגביו חזקת השיתוף, ועניין המניע אינו רלבנטי. ראה בעניין זה ע"א 4374/98- ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ו-3 אח' ,פ"ד נז(3), 433, עמ' 449-448 : -

            "המחלוקת מתקיימת בין שני בני הזוג, מצד אחד, לבין הנאמן, המייצג גם את עניינם של הנושים, מצד אחד. בנסיבות כאלה, באין מחלוקת כאמור ובהינתן תוקף וביטוי לכוונה המשותפת ליצור הפרדה ברכוש, וכפי שעולה ממכלול הנסיבות, נסתרה חזקת השיתוף בנכסים." בסעיף 13, וכן :          

            "המניע המידי שעומד ביסוד בחירתם של בני הזוג, אינו גורע מבחירתם לממש את כוונת ההפרדה ברכוש, ולהעביר נכס כלשהו מבעלות האחד לבעלות האחר. מקום בו ברורה כוונתם זו של שני בני הזוג ליצור הסדר קנייני מעין זו, אין מוטלת עליהם עוד החובה להציג "הסבר", צידוק או מניע סביר לרצונם זה." (בסעיף 14).

לדעתי מעצם רישום הרכב ע"ש המשיבה 2 בלבד, במועד שקדם בשנתיים להפרת הסכם הנטענת ע"י המבקשת, ביחס למשיב 1, ומימון חלק מן הרכישה, לפחות מחצית, ממכירת רכב אבי האישה, ניתן לראות כוונה ברורה ליצירת אותו הסדר קנייני, לפיו הרכב בבעלות האישה בלבד. אותה כוונה מומשה, וניתן לראותה ברישומי משרד הרישוי, ולכן אין לאיין תוקפה של אותה הסכמה, ובלבד שעומדת בדרישות קוגנטיות הקבועות בחוק (למשל פקודת פשיטת רגל), ראה עניין עצמון הנ"ל בסעיף 14 :

"מקום בו מוכחת כוונתם זו ומסתבר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם. גם כאשר יצירת ההפרדה ברכוש והעברת הבעלות נבעו מרצון של בני הזוג לחסן מבעוד מועד נכסים אלו מפני נושי החייב, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו, ובלבד שעמדו בדרישות הקוגנטיות הצריכות לעניין."

ג)         נוכח כל האמור אני מחליט לדחות את התביעה, וכן מורה על ביטול צו המניעה הזמני שניתן בתיק זה - תיק בש"א 185530/04.

המבקשת תשלם הוצאות הדיון לכל אחד מן המשיבים סך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסה"ד לצדדים.

ניתנה היום כ' ב אדר א, תשס"ה (1 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.