פסק-דין בתיק הפ 200977/05

1.         המבקשת 2 (להלן: "הדר") ניהלה חשבון אצל המשיב (להלן: "הבנק") בסניף נאות-אפקה.

            להבטחתו של אשראי שקיבלה הדר מהבנק, היא שעבדה לטובתו ביום 29/03/04 משאית מדגם וולבו (להלן:"המשאית") בשעבוד מדרגה ראשונה, ללא הגבלה בסכום (להלן: "השעבוד").

            לטענת המבקשות, הסכים הבנק, כחודשיים לאחר מכן, למכירת המשאית והסרת השעבוד, בכפוף להעברת תמורת המכירה לבנק, ובהתאם לכך מכרה הדר את המשאית בתחילת חודש יוני 2004 למבקשת 1 (להלן: "אבו-קוש") במחיר של 409,500 ש"ח (כולל מע"מ).

לטענת המבקשות, עד ליום 05/09/04, שילמה אבו-קוש להדר סך של 309,500 ש"ח שהופקדו בבנק, ונותר עוד לשלם סך של 100,000 ש"ח.

            בשלב זה, לטענתן, שב הבנק מהסכמתו לביטול השעבוד ושחרור המשאית והתנה הסכמה זו בהפקדת סכומים נוספים לכיסוי יתרת החוב של הדר לבנק, שעמדה מעל לערכה של המשאית.

            הבנק מכחיש כי הסכים למכירת המשאית ולהסרת השעבוד, וטוען להסכמות אחרות עם הדר.

2.         התובענה עותרת למתן צווים הצהרתיים, שיכריזו על ביטול השעבוד ועל זכותה של אבו-קוש להירשם כבעלים של המשאית, בכפוף להפקדת יתרת התמורה שנקבעה.

            כיוון שבינתיים, פתח הבנק בהליכי מימוש השעבוד באמצעות ההוצאה-לפועל, ביקשו המבקשות וקיבלו, צו זמני לעיכוב הליכים אלה (בכפוף לערובות שנקבעו).

            הבנק מתנגד, כמובן, למתן הצווים המבוקשים ולעיכוב הליכי ההוצל"פ.

3.         המבקשות נשענות על שיחה טלפונית, שניהלו לטענתן, קודם למכירת המשאית, בנו של מנהל הדר, אילן שובס (להלן:"אילן"), ומנהלה של אבו-קוש, סולימאן אבו-קוש (להלן: "סולימאן"), עם פקידת הבנק בשם אהובה.

            בשיחה זו שנערכה תחילה בין אילן ובין אהובה, ומיד לאחריה בינה לבין סולימאן, שהציג את עצמו כמי שמעוניין לרכוש את המשאית, אישרה אהובה, לטענתם, כי לאחר קבלת תמורת המכירה, יסיר הבנק את השעבוד (אילן וסולימאן בסעיפים 7-8 לתצהיריהם).

            שניהם חזרו על גרסה זו גם בבית המשפט, תוך שהם מוסיפים, כי הם שוחחו עם אהובה, כשהיו במסעדה במודיעין ובאמצעות מכשירו הנייד של אילן (אילן לא זכר אם גם סולימאן שוחח באמצעות אותו מכשיר, עמ' 12-13 לפרוטוקול; סולימאן, עמ' 8).

4.         פקידת הבנק, ששמה המלא אהובה בן-חיים (להלן: "אהובה"), ציינה בתצהיר שנתנה (סעיף 6), כי "אין שמץ של אמת" בטענה, לפיה היא נתנה, בשם הבנק, הסכמה למכירת המשאית, וכי התחייבה להסרת השעבוד עם העברת תמורת המכירה.

            כן הכחישה, כי שוחחה מעולם עם סולימאן (סעיף 8).

            עוד ציינה (סעיף 7), כי לא הייתה לה כל סמכות לשחרר בטוחות או לקבל החלטה כלשהי בענייני האשראי של קבוצת שובס, שהדר נמנתה עליה, וכי באותה עת (יוני 2004) הסמכות לטפל בענייניה של קבוצת שובס, והדר בתוכה, הייתה אצל מנהלת האזור ומנהלת מחלקת האשראי של הבנק.

5.         אהובה לא הכחישה בחקירתה בבית המשפט, כי ידעה על כוונתה של הדר למכור את המשאית (עמ' 39 למטה), וכי אילן שוחח עמה בעניין זה, אלא, שלדבריה, היא לא נתנה לו כל אישור או הסכמה, אלא הודיעה לו "שזה צריך לעבור הלאה כדי לקבל את האישור", מכיוון שהדבר אינו מצוי בסמכותה (עמ' 34 לפרוטוקול).

            אהובה אף הוסיפה, כי מסרה את הדברים למי שהייתה אחראית על האשראי של קבוצת שובס, עובדת בשם גילה, שהמשיכה את הטיפול בעניין זה (עמ' 35 למעלה, עמ' 40 למעלה).

אהובה, לעומת זאת, הכחישה נמרצות קיומה של שיחה כלשהי עם סולימאן (עמ' 35 באמצע, עמ' 40 באמצע).

6.         גילה הנזכרת, שמה המלא גילה רחמנוב (להלן: "גילה"), היא מנהלת מחלקת האשראי בסניף הבנק.