פסק-דין בתיק הפ 200806/07

1.         המבקש חתם עם המשיבות על שני הסכמי שכירות דיירות מוגנת, בגין שני נכסים המצויים באותה כתובת: רחוב נס לגויים 8 יפו.

            הסכם השכירות הראשון נחתם בשנת 1965 על נכס ששימש את המבקש כחנות/עסק (להלן - החנות).

            ההסכם השני נחתם בשנת 1980, לאחר שפונה ממנו דייר קודם, והוא שימש את המבקש כמחסן (להלן - המחסן).

            בשנת 1990 הגישו המשיבות תביעה נגד המבקש לפינוי החנות, וניתן פסק דין פינוי.

            הפינוי בוצע בסוף שנת 1992.

            עד כאן העובדות המוסכמות על שני הצדדים.

2.         השאלה שבמחלוקת: האם באותו מועד פונה המבקש בפועל על ידי המשיבות גם מהמחסן, והנובע מכך - מי מחזיק במחסן מאותו מועד: המבקש או המשיבות?

            שאלה זו רלבנטית לחובות הארנונה שהצטברו מאז על המחסן.

            המבקש נדרש על ידי עיריית תל-אביב (להלן - העירייה) לשלם את כל חובות הארנונה בגין המחסן מסוף שנת 1992 ואילך.

            המבקש טוען, מצידו, כי הוא פונה על ידי המשיבות גם מהמחסן, הן המחזיקות בו והן החייבות בתשלום הארנונה.

            המשיבות טוענות לעומתו, כי המבקש פונה מהחנות בלבד, הן לא החזיקו במחסן וממילא הן אינן חייבות בתשלום הארנונה לעירייה.

3.         ניתוח הראיות שהוצגו כאן יונחה על פי הסעדים שנדרשו בתובענה:

            א.         מתן פסק דין הצהרתי, לפיו המשיבות מחזיקות במחסן מסוף שנת 1992.

ב.         להורות למשיבות לשלם לעירייה את חובות הארנונה בגין המחסן מסוף שנת 1992.

אני מדגיש נקודה זו, משום שלצורך קבלת הסעדים שהתבקשו, אין די בכך שהמבקש יוכיח כי לא החזיק למעשה במחסן במועד הנזכר, אלא עליו להראות כי החזקה עברה ממנו אל המשיבות.

אקדים את הסוף ואומר, כי המבקש נכשל בהוכחתו של נתון זה.

4.         כל ראיות המבקש התמקדו בכך, שהוא נטש למעשה את המחסן, בד-בבד עם פינוי החנות.

            אני נוטה להאמין לעדות זו, והא ראיה, שהמחסן מוחזק כיום בפועל על ידי אדם אחר שפלש אליו שלא כדין (סעיף 10 לתצהירו של אורן דנוס).

            גם העדים הנוספים שהמבקש העיד, טטליציוגלו מישון ושמואל שואב, העידו בדיוק על נקודה זו.