פסק-דין בתיק הפ 200591/03

ההליכים הקודמים

1.         ביום 31.5.94 הגיש המשיב לבית משפט זה תביעה כנגד המבקש לתשלום יתרת חוב בחשבון בנק שעל שמו של המבקש המתנהל אצל המשיב (נספח ב' לתובענה).

            התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ולאחר שהמבקש לא התגונן, ניתן כנגדו ביום 25.9.94 פסק דין (נספח ג' לתובענה, להלן - פסק הדין הראשון).

            בחודש נובמבר 1994 נחתם בין הצדדים לתביעה זו ובין צדדים נוספים הסכם לפרישת החוב, נשוא פסק הדין הראשון (נספח ד' לתובענה, להלן - הסכם פרישת החוב).

            ההסכם הוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.12.94 (נספח ד' לתובענה, להלן - פסק הדין השני).

            הסכם פרישת החוב קוים בחלקו בלבד והמשיב פתח תיק הוצאה לפועל למבקש לשם תשלום החוב.

            בתובענה זו עותר המבקש למתן פסק דין הצהרתי לבטלותם של שני פסקי הדין ושל הסכם פרישת החוב, להכריז כי אין לאוכפם כנגד המבקש ולסגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו.

            המשיב מתנגד, כמובן, לכל הסעדים המבוקשים.

2.         בפתח הדיון בתובענה זו, שהחלה להתברר בפני כב' השופט ד"ר ורדי, ביקש המשיב לסלק אותה על הסף מחמת התיישנות, שכן פסקי הדין ניתנו בשנת 1994 וגם הסכם פרישת החוב נחתם באותה שנה, ואילו התובענה הוגשה בשנת 2003.

            בית המשפט קיבל את טענת המשיב וסילק את התובענה על הסף (החלטה מיום 23.9.93).

            המבקש ערער לבית המשפט המחוזי והערעור התקבל, כשהטעם המרכזי היה קיפוח זכותו הדיונית של המבקש בכך שלא ניתנה לו הזדמנות ראויה להשיב לטענת ההתיישנות, וזאת משום שתצהיר התשובה של המשיב, שבו הועלתה לראשונה טענת ההתיישנות, הוגש 7 ימים בלבד לפני מועד הדיון, לאחר המועד הקבוע בתקנות להגשתו, ובלא שהתבקשה רשות להגשתו לאחר חלוף המועד.

            בית המשפט המחוזי הורה, לכן, על ביטול פסק הדין והחזרת הדיון לבית משפט זה.

            עוד הורתה ערכאת הערעור: "השופט שידון בתיק יקבע אם טענת ההתיישנות תידון כטענה מקדמית (לאחר מתן שהות למערער להגיש תגובה לטענה) או כטענה שתוכרע במסגרת פסק הדין" (ע"א 1312/04, פסק דין מיום 5.2.06).

            בהמשך להנחייתה של ערכאת הערעור הוריתי תחילה, כי טענת ההתיישנות תידון כטענה מקדמית, הוריתי על הגשת טיעוני הצדדים בשאלת ההתיישנות, והצדדים הגישו טיעוניהם.

            בשלב מאוחר יותר, הוריתי כי יתקיים דיון בתובענה עצמה, שיכלול גם דיון בטענת ההתיישנות. בהתאם לכך התקיים דיון הוכחות מלא והצדדים הגישו סיכומיהם.

טענה מקדמית של המבקש בענין ההתיישנות

3.         הפירוט האמור נדרש כדי לדחות טענה מקדמית שהעלה המבקש, לפיה המשיב החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות, וזאת משום שתצהיר התשובה הוגש כאמור לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בתקנות ובלא שהתבקשה רשות.

            משהוחזר הדיון לערכאה קמא בהתאם לסמכות ערכאת הערעור על פי תקנה 462 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עם הנחיות מסוימות, הרי ש"גבולות הגיזרה" של הדיון המחודש הן אותן הנחיות (ראו: עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה, כרך ב', עמ' 1323-1322).

            במקרה דנן, ערכאת הערעור התיחסה מפורשות לעובדת הגשתו של תצהיר התשובה באיחור, ולמעשה ביססה את הנמקתה על עובדה זו. למרות זאת, היא לא סברה ולא קבעה, כי בכך החמיץ המשיב את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות, אלא הורתה לדון בטענה זו, לאחר מתן הזדמנות ראויה למבקש להגיב עליה.