פסק-דין בתיק הפ 200519/06

1.         המבקש (המשיב בתובענה) פתח בשנת 1999 תיק בהוצאה לפועל כנגד המשיבים (המבקשים בתובענה), בשל חוב שהם חייבים לו (להלן - תיק ההוצל"פ, החוב).

            לטענת המשיבים, בשנת 2006 התגלה להם כי החוב הוכרז כחוב אבוד עוד בשנת 2002. משכך, הוגשה תובענה זו, כשהעתירה המבוקשת בה נוסחה בראשה כך:

            " בית המשפט מתבקש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו, ולהצהיר כי החוב... דווח על ידי המשיבה לרשויות המס כחוב אבוד, ומשכך אין כל ביסוס שבדין להמשך ניהול תיק ההוצל"פ", ובסופה של העתירה, נוסחה בקשת המבקשים כך:

            " לפיכך, מתבקש בית המשפט להכריז על החוב כחוב אבוד, ולהורות על השבת הכספים אשר נגבו בגינו שלא כדין מיום הכרזת החוב כחוב אבוד".

2.         המבקש הגיש בקשה זו, שבה הוא עותר לסילוק התביעה על הסף, משום שטענת המשיבים הינה למעשה טענת "פרעתי", כמשמעה בסעיף 19 ל חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן - החוק), שהסמכות הענינית לדון בה נתונה לראש ההוצאה לפועל.

            המשיבים בתגובתם, אם ירדתי לסוף דעתם, אינם מכחישים טענתו זו של המבקש, אלא טוענים, כי התובענה נועדה למעשה לקבלת סעד אחר, והוא, שהמבקש יגלה להם את המסמכים, שעל פיהם התבקש והוכרז החוב כאבוד.

3.         צודק המבקש בטענתו.

            כבר לשונו של סעיף 19 ל חוק מלמדת, שטענת "פרעתי" אינה מוגבלת לפרעון החוב ממש בלבד: " חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין..." (הדגשות - הח"מ).

            כך גם קבעה הפסיקה, וכך מסוכמים הדברים בספרו של ד. בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית), חלק ראשון, עמ' 190:

            " תכלית חקיקתו (של סעיף 19 - הח"מ) נועדה ליצור בסיס משפטי רחב לדיון והחלטה בטענות הפטר לסוגיהן השונים, ולא רק בטענת "פרעתי" במובן המצומצם של פרעון חוב כספי...

            בסעיף זה נקבע, אם כן, כי חייב הטוען שמילא או שאיננו חייב עוד למלא אחר פסק הדין כולו או מקצתו - עליו הראיה, ואין בהוראה זו כל הגבלה המתיחסת לפרעונו של חוב בלבד. טיעוניו של החייב לפי סעיף זה, אינם מוגבלים רק לטענת "פרעתי" במובנה המילולי והמצומצם, אלא לכל טענה מסוג כלשהו אשר פוטרת אותו מלמלא אחר פסק הדין".

4.         בעתירה, כפי שהיא נוסחה, מתבקש בית המשפט, למעשה, להכריז על כך שהמשיבים אינם חייבים עוד כל חוב שהוא למבקש בקשר לתיק ההוצל"פ, ויתירה מזו, עותרים הם להשבת הכספים ששילמו במסגרת אותו תיק מאז הכרזתו של החוב כאבוד. זוהי טענת "פרעתי" מובהקת וראש ההוצל"פ הוא המוסמך לדון בה.

5.         אין כל ממש בטענת המשיבים, לפיה הסעד שמתבקש, למעשה, הוא גילוי המסמכים הקשורים להכרזת החוב כאבוד. לא כך נוסחה העתירה. יתירה מזו, המשיבים אף עתרו למתן צו זמני לעיכוב הליכי ההוצל"פ עד למתן פסק דין בתביעה, והבקשה אף התקבלה, אך לא נכנסה לתוקף, משום שהמשיבים לא הפקידו את הערובות, שהוחלט עליהן (המשיבים שבו והגישו בקשה דומה היום תוך כדי כתיבת פסק הדין. הבקשה לא נדונה, כמובן, עקב תוצאת פסק הדין).

            כל מטרתו של הצו הזמני הינה להבטיח את ביצוע פסק הדין, לכשינתן (א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 483). כיצד, איפוא, היה מסייע עיכוב זמני של הליכי ההוצל"פ אם פסק הדין לא נועד למטרה זו?

            יצוין, כי גם ראש ההוצל"פ (כב' הרשמת דלית ורד), שדנה בבקשה דומה שהגישו המשיבים, קבעה כי אילו היו מגישים בקשה בטענת "פרעתי" לא היתה מניעה לדון גם בבקשה להמצאת המסמכים המבוקשים (החלטת ראש ההוצל"פ צורפה לבקשה זו).

6.         מאידך, לא ניתן להעביר תובענה זו כמתכונתה לראש ההוצל"פ לפי סעיף 79(א) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, משום שלא הוגשה במתכונת, לפיה יש להגיש טענת פרעתי, ובעיקר, משום, שעל המשיבים לרצות ולבקש במפורש שבקשתם תידון כטענת פרעתי, על כל המשתמע מכך.

            לפיכך, מוטב למחוק את התובענה, תוך שהמשיבים יהיו רשאים להגיש טענת "פרעתי" סדורה וברורה לראש ההוצל"פ, ובמסגרתה אף לעתור לגילוי המסמכים המתבקשים.

7.         התוצאה:

            התובענה נמחקת.