פסק-דין בתיק הפ 200201/06

1.         המשיבה בעלת זכות חכירה בדירת  מגורים הנמצאת ברחוב אבן שפרוט 4 בבני ברק (להלן - הדירה).

בעלה לשעבר של המבקשת, אמיר אסחייק (להלן -אמיר), פלש לדירה והחל להתגורר בה, ללא רשותה של המשיבה.

            בשל כך, הגישה המשיבה תביעת פינוי כנגדו (ביום 21/6/01).

            אמיר לא התגונן, וביום 29/11/01 נתן בית משפט השלום פסק דין, לפיו על "הנתבע וכל מי אשר עמו ו/או מטעמו ו/או במקומו" לפנות את הדירה (להלן - פסק הדין).

            המשיבה הגישה את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל (ביום 1/1/02).

            בקשה שהגיש אמיר לביטולו של פסק הדין נדחתה בהסכמת הצדדים (ביום  2/7/03).

            המבקשת הגישה בקשה לראש ההוצאה לפועל לעיכוב הליכי הפינוי כנגדה (ביום 8/11/05), ובקשתה נענתה, באופן שביצוע הפינוי עוכב, פעמים אחדות, עד לחודש אפריל 2006.

            על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל, שצורפה לכתב התשובה (נספח ד') נסמכו בקשותיה של המבקשת על הצורך למצוא הסדר דיור חילופי לה ולשני ילדיה ועל טיעונים סוציאליים בדבר מצבה הכלכלי הקשה.

            ביום 26/2/06 הגישה המבקשת תובענה זו, במסגרתה מתבקש בית המשפט להצהיר על כך, שפסק הדין אינו חל עליה, אלא רק על אמיר, כיוון שהיא לא נתבעה באותה תביעה.

            פינויה של המבקשת עוכב בצו זמני, עד למתן פסק דין בתובענה זו.

2.         המבקשת ביססה את תובענתה על טענה שגויה.

            אמנם, מלכתחילה, מוטב לתובע המבקש להגיש תביעת פינוי ממקרקעין לברר היטב מי הם כל המחזיקים במקרקעין ולצרף את כולם כנתבעים בתביעתו, וזאת כדי להסיר כל ספק ועל מנת להקל על הליכי ביצוע פסק הדין. דבר זה רצוי, אך לא הכרחי. עדיין יכול אותו תובע שקיבל פסק דין פינוי שניתן כנגד נתבע מסוים לבקש את ביצוע פסק הדין גם כנגד צדדים שלישיים המחזיקים באותם מקרקעין, מכח סעיף 64 ל חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, כאשר שמורה לצד השלישי הזכות לבקש מראש ההוצאה לפועל לעכב את הפינוי, כדי שיוכל לפנות לבית המשפט באותו ענין, וזאת " אם הוכיח להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל כי הוא זכאי להחזיק באותם מקרקעין", בהתאם לסעיף 65 לחוק האמור.

            כך נפסק, הלכה למעשה, על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 14/76 זלוטוגרה      הר-זהב ואח' נ' רוטנברג, פ"ד ל(3) 722, וכב' השופט לנדוי הסביר שם את הגיונה של הלכה זו, כדלקמן:

            " זו היתה ההלכה מלפני חוק ההוצאה לפועל החדש, והיא לא השתנתה אחריו. יש בה ממידת הסבירות והצדק כלפי כל הנוגעים בדבר: היא מונעת סיכול תביעתו של בעל הבית על ידי הכנסת אנשים זרים למושכר, אולי אפילו תוך כדי בירור התביעה בבית המשפט, כך שבעל הבית מוצא עצמו מידי פעם מול פני טוען חדש לזכות. יותר צודק הוא שחובת הפניה תהיה מוטלת על הטוען לזכות, ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי".

והשוו: השופט ת. אור ברע"א 662/91 חברת רון בע"מ נ' יונאי וקגו שמחות בע"מ ואח'. וכן ראו: ד. בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ב' (מהדורה שישית), סעיף 383, שסיכם את הדברים כך:

            " סיכום הדברים הוא, שניתן לפנות כל מי שנמצא בנכס העומד לפינוי, בין אם ניתן נגדו פסק פינוי ובין אם לא ניתן. ועובדה זו בלבד, שאדם נמצא או מחזיק בנכס בלא שניתן נגדו פסק פינוי איננה מונעת כשלעצמה את פינויו (בר"ע (ת"א) 8427/95 נאות תל אביב "דלת" בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, לא פורסם)".

3.         במקרה דנן, לא הראתה המבקשת כל זכות עצמאית שיש לה בדירה, ולא טענה, למעשה, לכל זכות שכזו. "זכויותיה" הנטענות מתבססות על "זכות", שהיא סברה שיש לאמיר בדירה (סעיף 2(ב) לתצהירה: " בעלי לשעבר אמר לי כי הדירה שלו") ועל "זכות" שהעניק לה אמיר להחזיק ולהתגורר בדירה בהסכם הגירושין שנעשה ביניהם (סעיף 7(ב) לתצהירה).

            כיוון שלאמיר לא היתה כל זכות שהיא בדירה, הוא לא יכל להעניק כל זכות כזו למבקשת.

            השוו: ע"א 401/69 ראובני נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כד(1) 540.