פסק-דין בתיק הפ 200056/05

1.         המבקש עתר בתביעתו כי בית המשפט יצהיר כי אין לפנות אותו מחנות בת שני חדרים בקומה א' ברח' אילת 41 תל אביב (להלן: "החנות"), בה הוא מחזיק כדייר מוגן.

2.         המבקש רכש בדמי מפתח שני נכסים, ממי שהיו הבעלים שלהם - מר ישראל גורפינקל ז""ל, ויורשי ש. בידרמן. הוא רכש חנות בשטח 58.5 מ"ר בקומת הקרקע של הבניין, וזאת - בשנת 1969, וכן רכש מחסן המכיל שני חדרים בקומה א' של הבניין, וזאת - בשנת 1975 (ר' ההסכמים נספחים א' וב' לתשובת המשיב).

            ביום 12.1.92 ניתן נגד המבקש פסק דין לפינויו מהיחידה בת שני החדרים בקומה א' של הבנין בו נמצאת החנות (פסק דין זה יכונה להלן: "פסק הדין"). לטענת המבקש, פסק הדין אינו מתייחס לחנות שבקומת הקרקע.

            פסק הדין ניתן בהעדר הגנה, במעמד צד אחד.

            לטענת המבקש, לאחר שניתן פסק הדין, הוא הגיע להסכמה עם המשכיר על ביטולו, תמורת תשלום של 16,000 ש"ח ששילם המבקש למר גורפינקל ז"ל.

            בהמשך, פיגר המבקש פעמים נוספות בתשלום דמי השכירות. פסק הדין הוגש לביצוע, והמבקש לטענתו שילם בכל פעם סכומי כסף למשכיר, העולים על סכומי החוב שאותם חב למשיב. 

3.         ב"כ המבקש טענה בסיכומים שהוגשו מטעמה את הטענות הבאות:

            פסק הדין בטל, שכן הבקשה שהוגשה בזמנו למתן פסק דין במעמד צד אחד היתה פגומה מיסודה, משום שהיא הוגשה מבלי שהמשיב גילה לבית  המשפט על ההסכמה בינו לבין המבקש על הוויתור על הפינוי;

            פסק הדין בוטל בהסכמה, שכן המשיב הסכים להמשך השכירות על ידי המבקש, וויתר על טענות הפינוי, והשתהה במימוש זכותו לפנות את המבקש -ככל שהיתה לו זכות כזו;

            נזקיו של המשיב הוטבו, שכן המבקש פיצה את המשיב על כל איחור בתשלום דמי השכירות;

            פסק הדין מתייחס רק לנכס שבקומה הראשונה, ולא לנכס שבקומה השניה של הבנין;

            משיקולי צדק אין מקום לפנות את המשיב מהחנות.

4.         מנגד, טוען המשיב כי אין מקום לבטל את פסק הדין, שניתן במעמד צד אחד.

            המשיב טען כי המבקש לא הוכיח קיומו של הסכם מפורש לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. יתרה מזאת, הסכמות מאוחרות בין הצדדים, שבאו לידי ביטוי בנספחים ג' ז' ט' וט"ז, מעידות על ההיפך.

            המשיב טוען כי הוכחו הפרות של המבקש את ההסכם, בין היתר בכך שהוא פלש לשטחים נוספים בבנין, ופיגר תמיד בתשלום דמי השכירות.

            המשיב טוען כי פסק הדין לפינוי הפקיע את זכותו של המבקש כדייר מוגן בחנות, ועל כל פנים אף לו היתה זכות זו קיימת, לא היה מקום להעניק למבקש סעד מן הצדק, מאחר שמדובר בשכירות של בית עסק, ומאחר שהמבקש הפר את התחייבויותיו פעמים רבות.

האם פסק הדין בטל מעיקרו?

5.         אני סבורה כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה פסק הדין הוא בטל מעיקרו. פסק הדין ניתן כדין ע"י ביהמ"ש המוסמך, בהתאם לבקשה שהוגשה לו ע"י המשיב, והוא תקף כל עוד לא בוטל. לו היה המבקש סבור כי יש מקום לבטלו, היה עליו לעתור לביטולו בדרך הקבועה בתקנות לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. המבקש לא עשה זאת - למותר לציין כי הוא לא עמד בזמנים שנקבעו בתקנות לביטול פסק דין, הוא לא פנה לבית המשפט שנתן את פסק הדין בבקשת הביטול, והוא חזר ואישרר את קיומו של פסק הדין במספר מסמכים המאוחרים לפסק הדין, כפי שיפורט להלן.

מה הוסכם בין הצדדים לאחר פסק הדין?

6.         אין ספק כי בין הצדדים היו מספר הסכמות שהיו מאוחרות לפסק הדין, שהצדדים פעלו מכוחם לאחר שפסק הדין ניתן.