פסק-דין בתיק הפ 20005/06

פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומים בכתב שהוגשו לאחר דיון שהתקיים במעמד באי כוח המבקשת והמשיבה 2 וכן במעמד המשיבה 2 בעצמה, במסגרת המרצת פתיחה שהגישה המבקשת נגד המשיבים בבקשה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו רכב מסוג הונדה אקורד 57-045-53 (להלן: " הרכב") הינו בבעלות המשיב 1.

המבקשת טענה בהמרצת הפתיחה כי המשיב 1 מבריח את נכסיו, לרבות הרכב, לנוכח היקלעותו לקשיים כלכליים והתחמקותו מנושיו. בבקשתה פירטה המבקשת ממצאיהם של חקירות פרטיות, אשר מעידות לכאורה כי המשיב 1 ובת זוגו עושים ברכב מנהג בעלים. עוד טענה המבקשת כי העובדה שראש ההוצאה לפועל אישר את עיקול הרכב ותפיסתו על סמך הממצאים שבפניו, מלמדת שהמשיב 1 הוא אכן הבעלים של הרכב. כמו-כן נטען כי היות שעלו מספר רב של "אותות מרמה" בגרסתה של המשיבה 2 במסגרת בקשתה לשחרור הרכב ממחסני ההוצאה לפועל, הרי שנטל ההוכחה עבר אליה, והיא זו שנדרשת להוכיח כי הרכב הינו בבעלותה.

המבקשת צירפה להמרצת הפתיחה, בין היתר, תצהיר של חשב מטעמה לגבי חובו הנטען של המשיב 1 למבקשת והתחמקותו מתשלום לנושיו, וכן שלושה תצהירים של חוקרים פרטיים אשר ביצעו, על פי הצהרתם, בדיקות ומעקבים לגבי הרכב.

המשיבה 2 הגישה תגובה להמרצת הפתיחה בה טענה כי רכשה את הרכב בשלהי חודש יוני 2004, כשנה לאחר גירושיה מהמשיב 1, ישירות מיבואן הרכב. לטענתה, שילמה עבור הרכב 40,000 ש"ח במזומן מכספי פיצויי פיטורין שקיבלה ו- 120,000 ש"ח באמצעות הלוואה לרכישת רכב שקיבלה מהבנק. עוד טענה המשיבה 2 כי בנה, שהינו כבן 20, משתמש ברכב באופן קבוע בימי החול, והוא שאיפשר לאביו, המשיב 1, לנהוג ברכב ללא ידיעת המשיבה 2 וללא רשותה. כמו-כן נטען כי הליכי עיקול ותפיסת הרכב נעשו על בסיס מידע מטעה אשר הוצג בפני כב' ראש ההוצאה לפועל, וכי המבקשת ניסתה להצניע את העובדה שהרכב נתפס בסמוך למקום מגוריה של המשיבה 2 ולא בחצרי החייב. לבסוף טענה המשיבה 2 כי לא זו בלבד שלא נתגלו "אותו מרמה" בגרסתה, אלא שמכלול הראיות והנסיבות מעידות כי הרכב הוא לאמיתו של דבר בבעלותה.                                                                                                         

במהלך הדיון נחקרו המצהירים מטעם המבקשת והמשיבה 2 על תצהיריהם, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב, לרבות סיכומי תשובה.

דיון

המבקשת הציגה תשתית ראייתית המעידה לכאורה כי המשיב 1 ובת זוגו עושים שימוש ברכב. בין היתר, צורפו להמרצת הפתיחה תמונות בהן נראה המשיב 1 בתוך הרכב או בקרבתו, וכן תמונות של הרכב חונה בסמוך למקום מגוריו ומקום עבודתו. כמו-כן צורפו דוחות של חוקרים פרטיים על מקום הימצאו של הרכב במועדים שונים. אמנם במהלך הדיון הסתבר כי חלק ממצאיהם של החוקרים אינם מבוססים על מעקבים ותצפיות שנערכו בקרבת מקום מגוריו של המשיב 1, אלא על שיחות טלפוניות עם שכנים בבניין, אך לא נסתר שלכל הפחות בחלק מהמקרים נראו המשיב 1 ובת זוגו נוהגים ברכב בפועל, ובמקרים אחרים נצפה הרכב בחניית ביתם.

זאת ועוד, המשיבה 2 עצמה הודתה שהמשיב 1 עשה שימוש ברכב. לטענתה, כיוון שלא היתה זקוקה לרכב באמצע השבוע, היה הרכב בימים אלה ברשותו של בנה, ובדיעבד נודע לה כי נהג למסור את הרכב למשיב 1. בנוסף יצוין, כי המשיבה 2 העידה והציגה ראיות לפיהן עד חודש אוקטובר 2005 היה בבעלותו של בנה רכב אחר מסוג פולסווגן. אמנם המשיבה 2 טענה שבנה מסר את הרכב נשוא התובענה למשיב 1 שלא בידיעתה ושלא בהסכמתה, אולם בנסיבות העניין, כאשר המשיבה 2 ידעה שבנה נוהג ללון אצל אביו, וכאשר בחלק ניכר מהתקופה היה בבעלותו של הבן רכב משלו, היה על המשיבה 2 לדעת כי המשיב 1 עושה שימוש ברכב, ונראה שהיא לכל הפחות עצמה עיניה למתחרש.

מן הראוי להדגיש כי המשיבה 2 אף לא הציגה ראיות כלשהן, כגון תמונות או עדים, לכך שהיא ובנה עושים שימוש ברכב באופן קבוע.  

בפרט יש לתת את הדעת לכך שהמשיבה 2 לא הגישה תצהיר של בנה בן ה- 20 לאימות גרסתה, על אף שנראה כי היתה יכולה לעשות זאת בנקל, לאור העובדה שהבן נכח באולם במועד הדיון. משבחרה המשיבה 2 שלא להביא בפני בית המשפט את עדותו של בנה, אשר יכול היה לשפוך אור על נושא תדירות השימוש ברכב על ידי כל אחד מהמעורבים ועל סוגית ידיעתה או הסכמתה של המשיבה 2 למסירת הרכב לידי המשיב 1, נראה שיש לקבל בעניין זה את טענות המבקשת.

לאור האמור לעיל, היות שהמבקשת הציגה ראיות המעידות לכאורה כי המשיב 1 עשה ברכב מנהג בעלים ולא נסתר שהמשיבה 2 ידעה על כך או לכל הפחות עצמה עיניה לנעשה, עבר הנטל אל המשיבה 2 להוכיח כי היא אכן הבעלים של הרכב, וקיים ספק אם הרימה את הנטל הנדרש.

מחד, המשיבה 2 צירפה ראיות מהימנות לכך שהרכב מומן מכספי פיצויי הפיטורין שקיבלה בסך 40,000 ש"ח וכן באמצעות הלוואה בסך 120,000 ש"ח שנטלה מהבנק. בין השאר צירפה המשיבה 2 העתק של תלוש המשכורת האחרון שלה בו שולמו לה הפיצויים, פירוט יתרות הלוואה בחשבונה, העתק של תדפיס חשבון בנק שנחזה כשלה ומעיד על תשלום הסכומים הנ"ל לסוכנות הרכב וחשבונית על רכישת הרכב.

מאידך, לא צורף הסכם ההלוואה, אישור חתום על קבלת הרכב לידיה וקבלה על כך שהיא זו שביצעה את התשלום בפועל. כמו-כן לא צורפו תדפיסי חשבון בנק או ראיות אחרות המוכיחות כי היא זו שמממנת את החזר תשלום ההלוואה לבנק.

יתר על כן, המשיבה 2 הודתה כי בנה מעביר לה כספים מדי פעם בפעם, ולעיתים אף נוהג לשלם את הוצאות הרכב. לפיכך, הואיל ולא נסתר כי המשיב 1 עושה שימוש ברכב וכן נמצא בקשר רציף עם בנו אשר לן אצלו ועובד עמו, אין להוציא מכלל אפשרות שהמשיב 1 הוא שמממן את החזר ההלוואה ומשלם את הוצאות הרכב.

בנוסף לכך, לא הופרך החשש שהמשיבה 2 ובנה עושים יד אחת עם המשיב 1, אשר חייב כספים רבים לנושיו, ומסייעים לו להבריח את נכסיו. כך למשל, לא נסתר שבנה בן ה- 20 של המשיבה 2 משמש כמנהל עסק לצילום שהיה בעבר בבעלות אביו, המשיב 1, וכי כיום לכאורה עובד המשיב 1 כשכיר בעסק. כן לא נסתר שבחודש מאי 2004, כשנה לאחר גירושיהם של המשיבים, העביר המשיב 1 לידי המשיבה 2 את מחצית הזכויות בדירת המגורים שבבעלותם המשותפת ללא תמורה. המשיבה 2 טענה שהדבר נעשה כחלק מהסכם הגירושין בין הצדדים, אך לא טרחה להגיש לבית המשפט העתק של הסכם זה, ולכן לא נסתר שהעברת הזכויות בדירה, אשר נעשתה בסמוך למועד היקלעותו של המשיב 1 לקשיים כלכליים, נועדה לשם הברחת נכסים.

במצב דברים זה, כאשר הוצגו ראיות המעידות כי המשיבה 2 היא שרכשה את הרכב, אשר אף רשום על שמה ונתפס בקרבת ביתה, ומנגד, הוכח שהמשיב 1 ובת זוגו עושים שימוש ברכב וכן קיים חשש לשיתוף פעולה של המשיב 1 עם המשיבה 2 ובנה לצורך הברחת נכסים, מן הראוי לקבוע כי שני המשיבים הינם בעלי זכויות ברכב.

לפיכך, הנני נותן במעמד זה פסק דין הצהרתי לפיו כי רכב מסוג הונדה אקורד שמספרו 57-045-53 נמצא בבעלותם המשותפת של שני המשיבים יחד בחלקים שווים, כך שלמשיב 1 50% מזכויות הבעלות ברכב.

לאור הכרעתי הנ"ל, הנני מחייב את המשיבה 2 לשלם למבקשת סך של 5,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל בלבד בגין שכר טרחת עורך דין.

ב"כ המבקשת רשאית להגיש פסיקתא לחתימה.

באם הופקדו כספים כלשהם על-ידי המבקשת, מתבקשת הגזברות להשיבם לידיה.