פסק-דין בתיק הפ 1541/04

יהלומי גבעתיים בע"מ ("המשיבה") הנה בעלים של בניין, ברחוב כורזין 1 בגבעתיים. אמבלייז סיסטמז בע"מ ("המבקשת") שוכרת מ-1996 שטחים בבניין. מעת לעת הורחבו השטחים המושכרים והוארכו תקופות השכירות.

ב- 2001 ניהלו הצדדים משא ומתן לקראת שכירות שטח נוסף בבניין. במסגרת זו הוסכם כי חוזי השכירות השונים יאוחדו על מנת להשיג אחידות במועדים ובתנאי השכירות.

ביוני 2002, בתקופת השכירות החוזית, העבירה המבקשת את פעילותה למשרדים חדשים ברעננה, מבלי לידע את המשיבה על צעד זה. דמי שכירות שולמו על ידה עד אוקטובר 2002 בלבד.

המחלוקת בין הצדדים הועברה לבוררות בפני כבוד הבורר יחזקאל פלומין, רואה חשבון ועורך דין. הבורר חויב לפסוק לפי הדין המהותי ושוחרר מסדרי הדין ודיני הראיות.

המשיבה תבעה מהמבקשת תשלום חוב בגין דמי שכירות לתקופה של נובמבר 2002 עד מרץ 2003 בסך 1,005,940 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית פיגורים ומע"מ, וחוב דמי אחזקה לאותה תקופה בסך 76,276 ש"ח בתוספת ריבית פיגורים ומע"מ. תשלום פיצוי מוסכם  בסך 830,767 ש"ח בתוספת מע"מ.

כמו כן בקשה המשיבה סעד הצהרתי המורה למבקשת לשלם את הסכומים המגיעים ממועד הגשת התביעה ועד למתן פסק הבוררות, לרבות דמי שכירות ואחזקה. כמו כן נתבקש סעד הצהרתי המורה לנתבעת לשאת בתשלומים החלים עליה ממועד פסק הבוררות ועד תום תקופת השכירות.

הבורר בחן את הסעדים והצביע על הפער בין הסעדים המבוקשים בכתב התביעה לבין הסעדים המבוקשים בסיכומים. בעוד שבכתב התביעה נתבע סעד הצהרתי לתשלום דמי שכירות מאפריל 2003 ואילך, הרי שבסיכומים הוצגו סכומים כספיים לכל התקופה מבלי לציין את מועד סיומה וללא חישובים אריתמטיים המבהירים את דרך החישוב.

הוחלט לא להתייחס לסכומי התביעה המופיעים לראשונה בסיכומי המשיבה, אלא לאילו  שפורטו בכתב התביעה, בהם הסעדים ההצהרתיים. כפועל יוצא נמנע הבורר הנכבד מעריכת חישובים אריתמטיים. פסק הבוררות אינו כולל חיוב אופרטיבי בגין חוב השכירות מאפריל 2003.

המבקשת טענה כי אולצה להסכים לתנאי החוזה המאריך את תקופת השכירות מעבר למועד פינוי המושכר המתוכנן (יוני 2002), עקב הפעלת לחץ של המשיבה.

הבורר דחה טענה זו בקובעו כי החוזה לא בוטל כדין. אף לא הוכחו פגמים בכריתתו של חוזה השכירות המחייב את הצדדים. הנה כי כן התקבלה תביעת המשיבה והמבקשת חויבה בתשלום דמי שכירות עבור התקופה מנובמבר 2002 ועד מרץ 2003 בסך 1,005,940 ש"ח בתוספת מע"מ + 76,276 ש"ח עבור דמי אחזקה בתוספת מע"מ.

תביעת המשיבה לפיצויים  מוסכמים נדחתה.

אשר לסעדים "ההצהרתיים" נתקבלה תביעת המשיבה; הבורר הבהיר כי מדובר בחיובים מאפריל 2003; חוזה השכירות עדיין חל על שטחים מסוימים שהמבקשת טרם פינתה, נכון למועד מתן פסק הבוררות. מחיובים אלה יש לנכות דמי שכירות שהתקבלו מדיירי משנה ולהוסיף ריבית פיגורים בשיעור הנקוב בחוזה. החיובים לא גולמו לסכום כספי.

בסיפא לפסק הבוררות נאמר:

"תהיתי לגבי אשר יקרה בהמשך הדרך, והכיצד יתורגמו הסעדים ההצהרתיים למונחים קונקרטיים. בשלב זה של הדברים עלה בליבי הספק אם אכן מוקנית לי הסמכות להמשיך ולהיזקק להמשך ההליך. שכן מצד אחד הליך בוררות נועד לסיים מחלוקות ולא להשאירן תלויות באוויר. מצד שני בהעדר ביטחון כי אכן יש לי הסמכות לעשות כן, נרתעתי מלהיכנס לפרטי הפרטים של ההליכים העתידיים המתבקשים."

טענות הצדדים בקצרה

המבקשת עתרה בהמרצת פתיחה לביטול חלקי של פסק הבוררות. לטענתה הבורר שגה בשלושה עניינים הנכנסים בגדר עילות הביטול בסעיף 24(3), 24(7) בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968:

1. הבורר חרג מסמכותו כאשר פסק בניגוד לדין המהותי כי משזנחה המשיבה בסיכומיה את הסעדים ההצהרתיים, משמע כי ויתרה עליהם.

2. הבורר חרג מסמכותו ופסק בניגוד לדין המהותי, כאשר חישב את הסכומים אשר נתבעו ללא פירוט בעוד שהיה על המשיבה לפרט את חישוביה.

3. פסיקת ריבית פיגורים חריגה, מהווה אף היא חריגה מסמכות ומנוגדת לדין המהותי.

המשיבה מתנגדת לביטול החלקי של פסק הבוררות ועותרת לאישורו. אשר לתביעתה לסעדים "הצהרתיים" היא מסבירה כי נאלצה להסתפק בסעדים הללו משום שלא ניתן היה לחשב בעת הגשת התביעה, את הסכומים במדוייק. 

דיון