פסק-דין בתיק הפ 1432/99

1.         במועד הרלוונטי לתובענה היה המבקש המחזיק הרשום של נכס מקרקעין הידוע כחלקה 13 תת חלקות 56, 57 ו-58 בגוש 18013 בעיר עכו העתיקה וניהל בו עסק (להלן:הנכס). המשיבה הנה רשות מקומית (להלן: העירייה) הרשאית על פי דין להטיל היטלי ארנונה, ביוב ומים ולנקוט בפעולות לגבייתם.            

2.         בתובענה דנן, אשר הוגשה על דרך של המרצת פתיחה, עותר המבקש למתן פסק דין המצהיר  כי אינו חב לעירייה מאומה בגין היטלים אלה ומכיוון שכך אין היא רשאית לנקוט בהליכי גבייה מינהליים נגדו.

3.         לגרסתו, בשנת 1992 הכריזה העירייה על המבנה כמבנה מסוכן. כתוצאה נבצר ממנו להשתמש בנכס העומד מאז בשיממונו. לטענתו, נקיטת העירייה בהליכי גבייה מינהליים באה כתגובה לתובענה כספית שהוא הגיש נגדה ונגד אחרים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב מעשים ומחדלים מצדם, אשר הניעוהו לסגור את העסק.

4.         עוד הוסיף המבקש, כי עד פינוי הנכס בשנת 1992 שילם את כל חובותיו לעירייה כסדרם. בנוגע לחוב הנטען בגין צריכת מים טען המבקש בתובענה כי הנכס לא היה מחובר לרשת המים כך שממילא לא צרך מים ולא היה מחויב לשלם בעבור צריכה שלא היתה.

5.         במהלך הדיון הסכימה העירייה כי מאז שנת 1996 אין המבקש משתמש בנכס ובנסיבות, החל משנת המס 1996 אין  המבקש חייב לשאת בתשלום ההיטלים השונים.

6.         המחלוקת נעוצה אפוא בזכות  העירייה לנקוט בהליכי גבייה בגין חובות המבקש לפני שנת המס 1996. בתוך כך יהיה מקום להתייחס לסוגיית תחולת הוראות חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) שעה שהנישום נוקט בהליך למניעת הליכי גבייה מינהלית.

מועד הפסקת השימוש בנכס

7.         המבקש טוען כי חדל להשתמש בנכס בשנת 1992 בעטייה של דרישת העירייה לבצע בו תיקונים בשל היותו מבנה מסוכן. הנטל להוכיח את המועד בו חדל להשתמש בנכס מוטל על המבקש בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.

8.         מחקירת המבקש הוברר כי תחילה ניהל בנכס מזנון ובהמשך החל לנהל בו חנות בגדים. המבקש הסתפק בעדותו היחידה, אף כי היה ביכולתו להביא ראיות נוספות בלתי תלויות, כגון הוכחת צריכת החשמל בתקופה הרלוונטית או הליך סגירת העסק כלפי שלטונות המס או, למצער, עדות בני משפחה אשר עבדו עמו בנכס.  המנעות זו פועלת לרעתו, ואין אלא להסיק כי לו הובאו ראיות אלו היה בהן כדי לתמוך דווקא בגרסת העירייה.

9.         עצם הוצאת צו המכריז על מבנה כעל מבנה מסוכן אינו מהווה ראיה לחדלות שימוש בנכס. מה גם שמעיון בדרישת העירייה עולה כי ביום 4.3.92 הוצא צו המורה לבעלים של הנכס לנקוט באמצעים לתיקון המפגע, שאם לא כן תעשה כן בעצמה. מכאן, שבשנת 1992 לא דרשה העירייה את פינוי הנכס ולא הוציאה צו לסגירת העסק. אין להניח שמיד עם היוודע למבקש על דרישת העירייה חדל להשתמש בנכס לניהול עסקו.

10.        לא זו אף זו, מתצהיר העד טואלבי מרואן, עובד חברת עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: חברת עמידר), אשר העיד בהליך דנן מטעם העירייה, מנע המבקש מעובדי חברת עמידר לבצע תיקונים מהטעם שביצוע העבודות יפריע לו להשתמש בנכס.

מתצהיר העד עולה, כי ביום 12.7.93 פנתה העירייה שוב בדרישה לבצע תיקון במבנה פן תתמוטט התקרה וכי בעקבות זאת החלה חברת עמידר להיערך לביצוע העבודות בעצמה. על כן ביום 5.9.93 ביקר נציג מטעמה בנכס,  והמבקש מנע ביצוע העבודות.

מכאן שבניגוד לעדותו, במחצית השניה של שנת 1993 עדיין השתמש המבקש בנכס.

11.        מתצהיר העד טואלבי גם עולה, כי בביקור מיום 27.10.94 עדיין נמצא המבקש בנכס ושוב התנגד לביצוע העבודות על ידי חברת עמידר.

העד טואלבי לא ביקר אישית בנכס במועדים הללו והסתמך על דוחות שנרשמו על ידי אותם עובדים של חברת עמידר אשר בקרו בו במועדים הנקובים לעיל. דוחות אלו מהווים רשומה מוסדית כך שחרף התנגדות בא כח המבקש לעדויות שמיעה ניתן להסתמך על תוכנם. גם אם תוכן דוחות אלו אינו מהווה ראיה קבילה אין בכך כדי לרפא את החסר בראיות המבקש עצמו.

12.        בשנת 1995 הגישה חברת עמידר תביעת פינוי נגד המבקש. המצאת כתב התביעה נעשתה על ידי טואלבי עצמו אשר ביקר בנכס בחודשים ינואר ופברואר 1996 ולא מצא בו איש. מכך מסיק בא כח המבקש, כי הנכס פונה עוד קודם לכן ולא היא. כל שניתן להסיק, כי אכן בשנת 1996 לא השתמש המבקש בנכס, ולכך ממילא הסכימה העירייה, אך אין בכך כדי להסיק כי הנכס פונה לפני ינואר 1996.

13.        המסקנה מכל האמור לעיל הנה, כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי ביום 12.3.92, עם קבלת דרישת העירייה לתקן את הליקויים במבנה בו שוכן הנכס, חדל הוא מלהשתמש בו.

חיבור למערכת המים

14.        עוד טוען המבקש, כי הנכס לא היה מחובר לרשת המים ועל כן אינו חב חוב כלשהו בגין צריכת מים. העובדה כי חלק מהתקופה בה החזיק בנכס ניהל בו מזנון אינה מתיישבת עם טענתו זו. לא זו בלבד שבמזנון הציע למכירה גם משקאות חמים שהוכנו במקום אלא שקיום מים זורמים בעסק של מזון הנו תנאי מהותי במישור התברואתי. גרסתו, כי השתמש במים של שכנו אינה מתקבלת על הדעת. אמנם הוגשו נגד המבקש כתבי אישום  בגין ניהול עסק של מזנון ללא רשיון ומעיון בכתבי האישום עולה כי הסיבה לאי-קבלת רשיון קשורה בענייני תברואה ברם אין להניח כי העירייה או משרד הבריאות היו מסתפקים בהגשת כתב אישום ללא הוצאת צו סגירה לולא היו מים בעסק.