פסק-דין בתיק הפ 1407/04

קאפלה קומפיוטרס בע"מ (" המבקשת"), היא חברה בפירוק שהתאגדה בישראל ועסקה בפיתוח ובייצור מוצרי תוכנה. ב-1996 התקשרה המבקשת בחוזה רב-שנתי עם Nippon System Ware Co., Ltd. (" המשיבה"), חברה יפנית העוסקת בשיווק והפצת מוצרי תוכנה ביפן. המבקשת התחייבה לפתח מחולל יישומים "MMD" ברמה העומדת בסטנדרטים הגבוהים של השוק היפני, לשיווק ביפן. המוצר הופץ על תקליטור                         (Cd- Rom).

במאי 97 הסתיים שלב ראשון של ההתקשרות והחל העידן החוזי של 5 שנים. הסכום הכולל שהתחייבה המשיבה לשלם למבקשת הגיע ל - 7 מיליון דולר, בפריסה הדרגתית, כאשר בשנה הרביעית עמד לתשלום סכום של 1,850,000$ ובשנה החמישית 2,700,000$. נקבע בסעיף 15.3 לחוזה כי הוא מתחדש באופן אוטומטי מדי שנה בשנה בתנאי שהצדדים יקיימו את תניותיו (עמ' 4 לפסק הבוררות).

הבוררת מציינת כי לרשות המבקשת לא עמדו:

"מספיק משאבים כספיים משלה, ואפילו במהלך השנתיים הראשונות היא נתקלה בבעיות כספיות רציניות..., שניפון עמדה בכל התחייבויותיה הכספיות ועסקה באופן פעיל בהפצת המוצר ביפן"

(עמ' 4 לפסק הבוררות).

לאחר שתי שנות התקשרות בקירוב, נתגלעה מחלוקת בקשר לאיכותן של גירסאות מאוחרות של המחולל MMD ובכל הנוגע להפרות משטר הזמנים המוסכם לאספקת התוצר המוגמר במחסנים הצטבר מלאי גדול שלא שווק עקב פגמים שנפלו בגרסאות השונות של ה - MMD ועקב באגים בתוכנה. אותה עת כבר הגיעה השקעתה של המשיבה בפרויקט לסכומים משמעותיים. במצב זה העמיק המשבר ביחסי הצדדים. לאחר משא ומתן ממושך שונה ההסכם המקורי ב 1.11.1999, אולם ללא הואיל.

המשיבה עיכבה את התשלום ביוני 2000 וטענה כי המבקשת הפרה את החוזה הפרה יסודית. מכאן ואילך נוצר נתק בין הצדדים אשר הוביל לבוררות. 

בהתאם לתניית בוררות בחוזה ההתקשרות (" החוזה המקורי"), מונתה הבוררת כב' השופטת הדסה בן עתו, סגן נשיא (בדימוס).

כל צד הטיל את האשם בכשלון ההתקשרות לפיתחו של משנהו ותבע פיצויים בגין הפרת חוזה. המבקשת הגישה תביעתה לפיצויים בסך 20 מיליון דולר והמשיבה הגישה תביעה נגדית לפיצויים בסך 1,570,673,200 ין יפני.

הצדדים גיבשו בהסכמה הסדר דיוני לפיצול הבוררות לשני שלבים; בשלב הראשון תקבע הבוררת האם הופר החוזה על ידי מי מהצדדים ובשלב השני יוכחו הנזקים ויקבע סכום הפיצויים עקב ההפרה.

ההסדר כובד על ידי כב' הבוררת.

ב-19.12.2003 ניתן "פסק בוררות חלקי".

הבוררת הנכבדה סקרה את תולדות ההתקשרות על משבריה והגיעה למסקנה כי המבקשת היא שהפרה את חוזה ההתקשרות. עתה הגיע תורו של השלב השני; קביעת הפיצויים המגיעים למשיבה עקב ההפרה:

" המסקנות שקבעתי מתייחסות הן לתביעה העיקרית והן לתביעה הנגדית. כפי שהוסכם מראש יידון הנושא הכספי בנפרד, כמתחייב מן הפסק החלקי".

עתרה המבקשת לבית המשפט לביטול פסק הבוררות החלקי. ב-19.2.04 הוגשה הבקשה שבבסיסה עמדו עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 (4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968; לא ניתנה למבקשת הזדמנות נאותה להביא את ראיותיה;

סעיף 24(5) לחוק הבוררות: היעדר  הכרעה באחד מן העניינים המרכזיים שבמחלוקת; סעיף 24(6) לחוק הבוררות: היעדר נימוקים בפסק הבוררות;

סעיף 24(10) לחוק הבוררות: ביטול מחובת  הצדק.

המשיבה התנגדה לבקשת הביטול בטענת סף כי הבקשה מוקדמת. בשלב זה מדובר במקבילה ל"החלטה אחרת" ולא ב"פסק ביניים", במובן סעיף ההגדרות בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968.  יחד עם זאת, הודיעה המשיבה כי מפאת היות המבקשת (בפירוק), חדלת פרעון, נואשה המשיבה מההליך והיא תבקש למשוך את תביעתה הנגדית בבוררות, ללא צו להוצאות.

טענת הסף התקבלה והבקשה נדחתה.