פסק-דין בתיק הפ 1396/06

1.         בקשה לביטול פסק משקם - של כב' המשקם עו"ד אריה הרמלין (להלן: " המשקם"), שניתן ביום 4.10.06. לטענת המבקש, במסגרת הפסק מושא הבקשה, המשקם מנע ממנו את האפשרות להגיש תביעה שכנגד יחד עם הגנתו מפני תביעת המשיב 2 (להלן: " המושב") כנגדו.

2.         המבקש הוא חבר במושב. הוא התקבל יחד עם אשתו להיות חבר במושב בשנת 1993.

            המושב הגיע בשנת 1985 לחדלות פירעון.

            המבקש טוען כי עד שנת 2002 הוא לא קבל כל דרישת חוב. על החוב הנטען כנגדו נודע לו, לטענתו, רק בדצמבר 2002. המבקש בקש הארכת מועד להגשת השגה כנגד דרישת החוב, והמשקם נעתר לבקשתו.

            במסגרת ההשגה שהגיש המבקש, הוא העלה גם טענות לפיהן המושב הוא שחייב לו כסף - וזאת ב"תביעה שכנגד" שהוא הגיש נגד המושב.

            המשקם קבע כי המבקש אחר במועד הגשת ההשגה, כי הוא קבל אורכה להגשת השגה בלבד, וכי לכן הוא איננו רשאי להגיש גם תביעה שכנגד במסגרת ההשגה שהגיש. המשקם סילק אם כן על הסף את התביעה שכנגד שהגיש המבקש.

3.         בבקשה הנוכחית טוען המבקש, כי יש לבטל את החלטתו הנ"ל של המשקם, שכן יש בה חריגה מכללי הצדק הטבעי, היא מקימה עילה לביטול פסק דין סופי שאין עליו עוד ערעור, המשקם טעה טעות גלויה על פני הפסק, והוא לא אפשר למבקש לממש את זכות הטיעון שלו.

4.         המשיבים מתנגדים לבקשה.

            לטענת המשיב 1, אין מקום להתערב בהחלטת המשקם. הוא טוען כי המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת השגה, אולם הוא לא בקש אפשרות להאריך את המועד להגשת הוכחת חוב מטעמו כנגד המושב. המבקש טוען כי יש להחיל על המקרה כללים דומים לאלה הנוהגים בדיני חדלות הפירעון. לכן, יש להקפיד הקפדה יתרה על הגשת הוכחות חוב במועד, ועל מניעת הגשת הוכחות חוב באיחור.

            המשיב 1 טוען כי מדובר באיחור משמעותי של המבקש בהגשת תביעתו נגד המושב, שכן עולה מהמסמכים שצורפו לתגובתו כי המבקש היה מודע לכך שהמושב מצוי בהליכי שיקום. לכן, לו היה המבקש מעוניין להגיש תביעת חוב נגד המושב, היה עליו לעשות זאת תוך המועדים הקבועים בחוק.

5.         ב"כ המשיב 2 הוסיף וטען בתגובתו, כי אין מקום לקבל את הבקשה, גם מן הטעם שמדובר בהחלטת ביניים של המשקם, כאשר המשקם לא סיים עדיין את תפקידו, והמבקש יוכל להעלות את הטענה לאחר שיינתן הפסק הסופי של המשקם.

6.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, ושמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להדחות.

            כפי שיפורט להלן, אינני סבורה כי מדובר בהחלטת ביניים של המשקם. אני סבורה כי המשקם היה רשאי - לו היה מוצא לנכון - להאריך את המועד למבקש גם להגשת "תביעה שכנגד" נגד המושב. אולם, אני סבורה כי החלטתו של משקם, בה הוא סירב להאריך למבקש את המועד להגשת התביעה שכנגד איננה החלטה שבית המשפט צריך להתערב בה.

            להלן יפורטו העניינים שלעיל.

7.         החלטת המשקם בגינה הוגשה הבקשה היתה כדלקמן:

            " מאידך גיסא, אני דוחה על הסף את בקשת החבר שהוכתרה בשם "תביעה שכנגד", שכן דרישת החוב של החבר כנגד האגודה היתה צריכה להיעשות לפני שנים, בהסכמת הנאמן מטעם הנושים להארכת המועד להגשת תצהירים משום הסכמה ו/או כוונת הנושים כי תוגש כנגדם דרישת חוב, לאחר שנים כה רבות".

8.         מהאמור בהחלטה עולה, קודם כל, כי מדובר בהחלטה סופית (הדומה ל"פסק דין"), ככל שהדבר נוגע לתביעה שכנגד. למבקש לא תהיה עוד הזדמנות להעלות בפני המשקם את טענותיו כנגד המושב, ומבחינת התביעה שכנגד הסתיים הדיון בפני המשקם. לכן, היה המבקש רשאי להגיש את הבקשה דנן כבר בשלב זה, ולא היה עליו להמתין לסוף ההליך בפני המשקם.

9.         עוד עולה מהחלטת המשקם, כי הוא קבע שהמועד הנכון בו היה על המבקש להגיש את דרישת החוב שלו, היה "לפני שנים". היינו המשקם קבל כנראה את עמדת המשיבים, לפיה המבקש היה מודע לכך שכנגד המושב מתקיימים הליכי שיקום, והיה עליו, לכן, להגיש את דרישת החוב במסגרת לוח הזמנים שנקבע בחוק הסדרים חקלאיים במשק החקלאי משפחתי, תשנ"ב - 1992 (להלן: " החוק").

            ס' 9ב' לחוק קובע כי נושה רשאי להגיש דרישה מסודרת להסדרת חובו של גורם חקלאי בתחום פעולתו של המשקם, תוך 60 ימים מיום פרסום ההודעה על מינוי המשקם.