פסק-דין בתיק הפ 1347/05

המבקשת והמשיבה התקשרו בהסכם מכר (להלן: "ההסכם"), מכוחו התחייבה המשיבה למכור למבקשת מגרש באזור התעשייה של גדרה הידוע כחלקה 80 בגוש 4575 (להלן: " המגרש"). בין הצדדים התגלעו מחלוקות ביחס להסכם, שכתוצאה מהן הוגשה התביעה דנן (וכן תביעת המשיבה נגד המבקשת בה. פ. 418/06 בה עתרה המשיבה כי בית המשפט יקבע כי היא בטלה את ההסכם כדין).

בישיבת יום 23.11.06 הסכימו הצדדים כי ההכרעה בתביעה תינתן בפסק דין דרך של פשרה, מכוח סמכותו של בית המשפט על פי ס' 79א' לחוק בתי המשפט. הוסכם בין הצדדים כי בית המשפט יקבע במסגרת פסה"ד מהו הסכום שהמבקשת צריכה לשלם למשיבה, כתוספת לסכום החוזי, אם בכלל. הצדדים הסכימו כי הסכום שייקבע (אם ייקבע) ישולם למשיבה כנגד העברת הבעלות.

מכוח הסכמתם כלעיל, הגישו הצדדים סיכומים קצרים בכתב, ופסק דין זה ניתן אם כן בהתאם להסכמה האמורה, ועל סמך כל החומר שבתיק בית המשפט.

כאמור, על פי ההסכם, רכשה המבקשת מהמשיבה את המגרש.

בכותרת ההסכם צוין כי זהו הסכם מיום 8.9.2005, אולם לטענת המבקשת היא חתמה על ההסכם במועד מאוחר יותר.

בס' 5 להסכם נקבע כי תמורת מילוי התחייבויות המוכר (המשיבה) בהסכם, מתחייב הקונה (המבקשת) לשלם למוכר את הסך השווה ל-180,000$. בהמשך הסעיף, מצוינים מועדי התשלום השונים של התמורה.

הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לפרשנותו של סעיף זה, כאשר המבקשת טוענת כי סכום התמורה כולל את רכיב המע"מ, בעוד שהמשיבה טוענת כי יש להוסיף על סכום התמורה גם מע"מ.

המשיבה טענה כי המבקשת הפרה את ההסכם, וזאת בשני עניינים עיקריים: ראשית, הפרה המבקשת את ההסכם בכך שהיא לא המציאה את יפוי הכוח למחיקת הערת האזהרה, ושנית - היא הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה את התשלום השני על פי ההסכם במועדו.

לטענת המשיבה, לאור ההפרות הנ"ל, קמה לה זכות לבטל את ההסכם, והיא אכן שלחה למבקשת הודעת ביטול של ההסכם. המשיבה טוענת כי המבקשת הפרה את ההסכם גם בכך שלא כלה את רכיב המע"מ בתשלום, אולם המשיבה לא בקשה לבטל את ההסכם כתוצאה מהפרה זו של ההסכם.

מנגד טוענת המבקשת, כי המשיבה לא היתה זכאית לבטל את ההסכם, וכי המשיבה היא שהפרה את ההסכם, ולא המבקשת.

המבקשת טענה בהקשר זה בין היתר כי יפוי הכוח נמסר למשיבה באיחור של 5 ימים בלבד, בשל מחלתו של מנהל המבקשת. לטענתה, לא מדובר בהפרה יסודית המקנה זכות לבטל את ההסכם. עוד טענה המבקשת כי היא נדרשה על ידי המשיבה ליתן יפוי כוח רק כחודש וחצי לאחר החתימה על ההסכם, ואף הסכימה לתיתו.

באשר לתמורה, נטען כי המועד לביצוע התשלום השני לא הגיע כלל, משום שהמשיבה סירבה לחתום על כתבי התחייבות שמסר הבנק לצורך קבלת המשכנתא, וזאת בניגוד להסכם. המבקשת טענה כי היא הציעה למשיבה לשלם לה את מלוא התמורה - עוד קודם שהגיע המועד לכך, וזאת בתנאי שיומצא לה יפוי כוח בלתי חוזר כנגד התשלום.

המבקשת טענה כי המשיבה בקשה למצוא תואנה לבטל את ההסכם, אחרי שהסתבר לה כי המבקשת עומדת על דעתה כי ההסכם על פי פרשנותו הנכונה איננו כולל את רכיב המע"מ. לכן, השימוש שעשתה המשיבה בזכות הביטול שלה - לא היה בתום לב.

בסיכומים מטעמה, עתרה המבקשת כי בית המשפט יורה על אכיפת ההסכם, בלא לחייב אותה בתשלום נוסף כלשהו.

מנגד, עתרה המשיבה כי בית המשפט יקבע כי על המבקשת לשלם לה את מלוא התמורה החוזית, היינו סך של 180,000$ בצירוף מע"מ כדין; כי בית המשפט יחייב את המבקשת לשלם לה את הפיצוי הקבוע והמוסכם מראש שנקבע בהסכם, בסך 18,000$; וכי בית המשפט יקבע כי שער הדולר יהיה בהתאם לאמור בס' 6 להסכם - השער כפי שהיה במועדי התשלום על פי ההסכם.

עוד עתרה המשיבה כי בית המשפט יקבע שהתשלום יבוצע תוך 30 יום מפסק הדין, בכפוף להמצאת כל המסמכים הדרושים להעברת הבעלות במגרש, למעט אישור מס שבח -  אשר ביחס אליו חל ההסדר בס' 5.2.3 בהסכם, וזאת מבלי להתנות את התשלום בחתימת המשיבה על מסמכים שיש בהם כדי לפגוע בזכויותיה.

כאמור ברישא לפסק דין זה, הסמיכו הצדדים את בית המשפט לקבוע מה הסכום

שהמבקשת צריכה לשלם למשיבה, כתוספת לסכום החוזי, אם בכלל, והוסכם ביניהם כי הסכום שייקבע (אם ייקבע) ישולם למשיבה כנגד העברת הבעלות.

לאחר עיון בכל טענות הצדדים אני קובעת כי המבקשת תשלם למשיבה את יתרת הסכום החוזי (180,000$) שטרם שולמה על ידיה, כשסכום היתרה יהיה צמוד לשער הדולר כפי שהיה במועדי התשלום על פי ההסכם.