פסק-דין בתיק הפ 1315/06

המבקשים עתרו לביטול פסק משקם חלקי שניתן ביום 25.10.03 במסגרת התובענה שהגישו בה.פ. 1315/06.

המבקשים היו מודעים לזמן הרב שחלף מאז מתן הפסק ועל כן הגישו במסגרת התובענה בקשה להארכת מועד להגשת התובענה (בש"א 22868/06).

בד בבד עם הגשת התובענה, עתרו המבקשים לצו מניעה זמני לעיכוב ההליכים הננקטים ע"י המשיב 1 (להלן: "המשיב"), באמצעות כונס הנכסים שמונה לשם מכירת ביתם וזכויותיהם במשק 52 אשר במושב בארותיים בו הם מתגוררים, במסגרת ההליכים למימוש פסק המשקם שננקטו ע"י המשיב.

לאור הנסיבות שפורטו בפני, ניתן על ידי צו מניעה ארעי כמבוקש בבש"א 22869/06.

נסיבות אלה, ובעיקר בשל העובדה שהמבקשים עומדים לאבד את בית מגוריהם, אם יבוצע פסק המשקם, הביאו אותי לכלל החלטה להקדים את הדיון בתובענה העיקרית ולקיימו בד בבד עם הבקשות לצו מניעה זמני ולהארכת המועד.

בישיבה הקודמת ניסיתי להביא את הצדדים לידי הסדר, ולצורך כך דחיתי מספר פעמים את הדיון. נסיונותיי אלה לא עלו, לצערי, יפה ועל כן התקיים הדיון ביום 14.2.07 הן בתובענה והן בבקשות, כפי שהוריתי בהחלטתי מיום 25.1.07.

לציין כי בישיבה מיום 25.1.07 הודיעו לי המבקשים כי הם משחררים את בא כוחם, שהגיש את התובענה בשמם, מהמשך ייצוגם. לפיכך ועל מנת לאפשר למבקשים לשכור להם עורך דין אחר, נדחה הדיון ליום 14.2.07, כאמור לעיל. בדיון שהתקיים הופיעו המבקשים ללא ייצוג של עורך דין אחר.

בנסיבות אלה, אפשרתי להם להגיש תצהיר נוסף ומסמכים, על פי בקשתם (בש"א  2461/07 ובש"א 4386/07).

במהלך הדיון טענה האפוטרופסית ובתו של המבקש 1 שהינו חסוי על פי דין, בשם כל המבקשים.

עם פתיחת הדיון חזר ב"כ המשיב, עו"ד קליר, על טענותיו המקדמיות, כפי שהועלו בתגובתו לתובענה ולבקשת המבקשים להארכת מועד.

בטענות אלה יש ממש.

הבקשה לביטול פסק המשקם הוגשה בחלוף כ-3 שנים מאז הוא ניתן. מאז שניתן ועד סמוך להגשת התובענה התנהל בין המבקשים לבין המשיב הליך ארוך במחלקת ההוצל"פ של מנהלת ההסדרים, לגבי אופן מימוש פסק המשקם אשר חייב את המבקשים בתשלומי חוב בסכומים נכבדים למשיב.

רק לאחר שהמו"מ לא עלה יפה ולאחר שמונה כונס נכסים למימוש הנכס לשם פרעון החוב, "נזכרו" המבקשים לעתור לביטול פסק המשקם, זמן רב מאוד לאחר שחלף המועד לכך הקבוע בחוק.

מבססים המבקשים את בקשתם להארכת מועד בעובדה שהמבקש 1 הוכרז פסול דין וכי אף קודם לכן הוא לא היה כשיר לנהל את ענייניו בשל בעיות או מחלות נפשיות, אשר בשלם מונתה בתו כאפוטרופסית על נכסיו.

אלא שטענה זו, היינו הטענה בדבר אי מסוגלותו של אבי המשפחה לטפל בעניינו, נסתרת מיניה וביה בעובדה שבמשך התקופה הארוכה מאז שניתן פסק המשקם, נטל אף המבקש חלק במו"מ שהתקיים בין משפחתו לבין ועד המשיב, או במנהלת ההסדר, לגבי פרעון החוב.

ב"כ המשיב הצביע על שתי ישיבות לפחות שהתקיימו במנהלת ההסדר בנוכחות המבקשים וילדיהם, בהן נטל חלק פעיל בדברים שאמר, אף המבקש 1.

ישיבות אלה התקיימו ב-7.2.05 וב-17.5.04, היינו כ-7 חודשים וכ-18 חודשים לאחר שניתן פסק המשקם, זמן רב מאוד לאחר חלוף הזמן להגשת הבקשה לביטולו על פי החוק.

מהדברים שנאמרו ע"י המבקש באותן ישיבות, לא ניכר כלל כי הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וכי מצבו הנפשי היה כה חמור עד כי נמנעה ממנו האפשרות לעתור לביטול פסק המשקם, אפשרות עליה הוא עצמו דיבר באותן ישיבות.

לא ניתן, איפוא, לראות במצבו הנפשי הקשה, כביכול, משום "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת המועד לביטול פסק המשקם.