פסק-דין בתיק הפ 1127/06

1.      עתירת המבקש היא לביטול פסק בוררות שניתן ע"י "ערכאת הערעור" של מוסד הבוררות של הבורסה הישראלית ליהלומים בה חברים הצדדים שבפני.

עתירה זו היא השניה של המבקש.

בתובענה הראשונה עתר הוא לביטול פסק הבוררות של ה"ערכאה הראשונה" של הבורסה, אשר דחתה את תביעתו נגד המשיבים. במהלך הדיון בתובענה זו (ה.פ. 151/05) קיבלו הצדדים את הצעת ביהמ"ש לפיה בוטל פסק הבוררות והליך בוררות בפני בוררים חדשים יתקיים ביניהם.

הליך בוררות "מחודש" כזה אכן התקיים.

ביום 23.7.06 ניתן פסק הבוררות החדש לפיו נדחתה שוב תביעת המבקש, תוך קביעה כי אין מקום לשינוי פסק הבוררות הקודם. הוסיפו וקבעו הבוררים כי:

"לאחר ששקלנו את הדברים בכובד ראש, הגירסה שהציגו בפנינו נציגי צד ב' (המשיבים - נ.י) נראית לנו אמינה ולדעתנו צד ב' פעל באופן סביר ובתום לב כפי שכל אחד במצבם היה נוהג בנסיבות האלו".

על פסק בוררות זה מלין המבקש בתובענה שבפני, תוך שהוא מעלה שורה של טענות ומצביע על קיומן של מספר עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות המתקיימות, לדעתו, במקרה זה.

פסק הבוררות הראשון בוטל ע"י בית משפט זה (כב' השופטת שטרנברג-אליעז) על יסוד הסכמת שני הצדדים לחזור לזירת ההתדיינות ולהתדיין בפני בוררים אחרים, אשר ינמקו את הפסק שיצא תחת ידם. כך, מכל מקום, עולה מהצעת בית המשפט, כפי שנרשמה במהלך הדיון ומפסק הדין שניתן בעקבותיה, בהסכמת באי כח הצדדים ולאחר שב"כ המבקש התנה את הסכמתו בדרישה שהבוררים החדשים ינמקו את הפסק.

2.      הנמקה כזו לא ניתנה ע"י הבוררים.

אמנם אין הבורר חייב בדרך כלל לנמק את פסקו. ודאי שאין מוטלת עליו החובה לנמק בהרחבה. כך על פי הדין וכך על פי ההסכמות הכלליות של הצדדים, אשר קיבלו על עצמם את "עול" מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים, בה הם חברים ואת הוראות התקנון על פיה היא פועלת. אלא שבמקרה זה, הוסמכו הבוררים לברר ולדון בתביעת המבקש וחויבו לנמק הפסק שיינתן על ידם, על יסוד ההסכמות שניתנו על ידי שני הצדדים, במהלך הדיון בפני השופטת           שטרנברג-אליעז, בה.פ. 151/05 ומכוחו של פסק הדין שיצא תחת ידה.

עיון בפסק מעלה כי הבוררים לא עמדו בחובת ההנמקה שהוטלה עליהם במפורש ובמסגרת הנחית בית המשפט.

 אמנם ציינו הבוררים  כי מעדיפים הם את גירסת המשיבים שנמצאה אמינה וסבירה יותר בעיניהם, אך הם נמנעו מלנמק, ולו בקצרה, מדוע. מדוע העדיפו הם את גירסתם על פני זו של המבקש ומה הניע אותם לקבוע כי המשיבים פעלו "באופן סביר ובתום לב כפי שכל אחד במצבם היה נוהג בנסיבות אלה", כפי שהם רשמו בפסק.

כאשר נדרשים בוררים לנמק את פסקם, לא ניתן להסתפק בקביעת ממצאים עובדתיים, או בהסקת מסקנות, בדבר מהימנות גירסה כזו או אחרת, ללא שיינתן על ידם הסבר או הנמקה, ולו בקצירת האומר, למסקנות אליהן הגיעו. אם לא תגרוס כך תימצא מאיין את כל תכליתה של חובת ההנמקה ומחטיא את מטרתה שעיקרה לבחון את שיקול הדעת של הבורר (או של השופט) ולמנוע, ככל האפשר, קביעות עובדתיות ומסקנות שרירותיות ללא כל ביסוס.

במקרה זה לא ניתן כל הסבר או הנמקה להעדפת הבוררים את גירסת המשיבים ולקביעתם כי היא נראית להם כאמינה.

יתירה מכך: אין בפסק כל התייחסות לגירסת המבקש, שמא אף היא אמינה? ואם כן, שמא תביעתו מוצדקת על אף התנהגותם הסבירה של המשיבים?

מכל מקום, לא ניתן לראות בדברים שרשמו הבוררים בפסקם משום הנמקה ראויה כנדרש על פי חובתם לנמק את הפסק שנועדה, בין השאר, לוודא כי הם לא התעלמו מטענות או עובדות שהוצגו בפניהם ע"י הצדדים.

(ראה ע"א 1325/92, קולקר - דיפולומט אופנועים (1985) בע"מ - פד"י מ"ז(3) 89).

3.      בהעדר הנמקה, על אף שהבוררים חויבו בה על פי פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים ולדרישתם לנמק את הפסק, קמה לו, למבקש, עילת ביטול לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות.

עם זאת, סבורני כי נסיבותיו של מקרה זה, ובמיוחד לנוכח העובדה כי הסכסוך בין הצדדים נדון כבר ע"י שתי ערכאות בוררות שונות, אשר כל אחת מהן דנה בו "מבראשית", לא יהיה זה מוצדק לבטל את הפסק פעם נוספת, ולאלץ את הצדדים על ידי כך לקיים הליך בוררות "מבראשית" בפעם השלישית.