פסק-דין בתיק הפ 1051/06

בקשה לסילוק התובענה על הסף.

המשיב (הוא המבקש בהמרצת הפתיחה, ויכונה להלן: " שינה"), עתר בהמרצת הפתיחה שהגיש, כי בית המשפט יצהיר כי המבקשות (הן המשיבות בהמרצת הפתיחה, והן יכונו להלן: " המבקשות") חייבות לשלם לו פיצויי הפקעת מקרקעין בסך 260,000$. 

המבקשות טוענות בבקשתן הנוכחית, כי יש לסלק את התובענה על הסף מאחר שהיא התיישנה; מאחר שהיא נעדרת עילה; ומאחר שלבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בה. כן נטען בבקשה כי התובענה היא למעשה תביעה כספית, ולכן יש להעבירה לדיון בדרך של תביעה רגילה.

מנגד טוען שינה כי אין לקבל את הבקשה. לטענתו, אף שתקופת ההתיישנות חלפה, הרי המבקשות הודו בקיום זכותו.   לכן, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות "), תביעתו לא התיישנה.   כמו כן, הוא טוען כי התביעה אינה נעדרת עילה, שכן הוא טען שיש לו זכויות במקרקעין, ומשום שגם לפולש יש זכות במקרקעין. לטענתו, לבית המשפט המחוזי יש סמכות עניינית לדון בתביעה, והדרך הנכונה לדון בה היא בדרך של המרצת פתיחה.

אני סבורה כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר שהיא התיישנה.

אין חולק כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. כאמור, טענתו היחידה של שינה בהקשר זה היא כי המבקשות הודו בקיום זכותו לקבל פיצויי הפקעה. התובע מסתמך על סעיף 9 לחוק ההתיישנות. הכלל העולה מהפסיקה הוא כי "סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" - ר' ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק, דינים עליון, כרך מ"ג 400.

תנאי זה אינו מתקיים בעניננו.

שינה מפנה בטענתו לשני מכתבים: מכתב מיום 25.10.01 של עו"ד צילה גרינהויז מטעם המבקשות, שצורף לחוות דעת השמאי, ומכתב מאוחר יותר מיום 10.12.01.

עיון במכתבים הללו מעלה כי לא ניתן לקבוע כי מדובר בהם בהודאה של המבקשות בכך שלשינה יש זכות לקבל פיצויי הפקעה.

המכתב הראשון, מיום 25.10.01, הוא מכתב לוואי לחוות דעת שמאי שעניינה "אומדן דמי פינוי" של שינה. במכתב הלוואי נכתב " מצ"ב הערכת השמאי בועז ברזילי לגבי החלקה הנ"ל".

המכתב השני, מיום 10.12.01, הוא מכתב בו מסכמת עו"ד גרינהויז פגישה שהיתה בינה לבין עו"ד בן דוד. היא כותבת כי עניינה של הפגישה היה " בניסיון להגיע להסדר לפינוי מר בני שינה מהמקרקעין שבנדון". על פי המכתב, בפגישה הנ"ל עלו מספר הצעות להסדר פינוי של שינה, לאחר שקיים כבר פסק דין לפינויו.

אני סבורה כי עיון בשני המסמכים הנ"ל, מעלה כי אין בהם כל הודאה של הוועדה בזכות של שינה לפיצויי הפקעה. כל שיש בהם הוא מגעים והידברויות עם שינה, תוך ניסיון להגיע איתו להסדר.

אני סבורה כי אין מקום לקבוע כי קיומם של מגעים כאלה מעיד על כך שהמבקשות הודו בזכויות שינה. תוצאה כזו איננה משקפת את האמור במכתבים (ואת מה שנאמר בפגישה - כפי שהוא עולה ממכתב 10.12.01), והיא אף איננה רצויה מבחינה פרקטית.

אין חולק כי מר שינה החזיק במקרקעין ושהמבקשות ביקשו לפנות אותו מהם. המבקשות ניסו לנהל עם מר שינה מו"מ (חרף העובדה שהיה נגדו פסק דין לפינוי), על מנת שהוא יתפנה מהמקרקעין מרצון. במסגרת המו"מ הזה, העלו שני הצדדים הצעות ביחס לגובה התשלום ששינה יקבל, ולאופן החישוב שלו.

קיומו של מו"מ כזה, איננו מעיד על הודאה בזכותו של הצד השני למו"מ - אלא הוא מעיד על נכונות לבוא בדברים, כדי לפתור את חילוקי הדעות בין הצדדים בדרך מוסכמת.

קיום מו"מ כשלעצמו - איננו מהווה בהכרח אינדיקציה להודאה בזכות, אלא הוא אינדיקציה לקיום בעיה, לחילוקי דעות ביחס לזכויות, ולמתן אפשרות לפתור את חילוקי הדעות הללו בדרך מוסכמת - חרף העובדה שכל אחד מהצדדים איננו מודה בטענותיו של הצד השני.

אם ייקבע כי ניהול מו"מ משמעו הודאה בזכות (המאריכה את תקופת ההתיישנות) - הדבר יביא לכך שצדדים יימנעו מקיום מו"מ, מתוך חשש שיהיה בקיומו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. מובן שתוצאה כזו איננה רצויה. בענין זה נפסק כי :

"אשר לאינטרס הציבורי, יש להביא בחשבון כי אינטרס זה מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא ומתן בין צדדים. אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה 'מצננת' זו על ניסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות ... ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה ...". - רע"א 9041/03 בטחיש נ' מ"י, דינים עליון, כרך ע"ד 177.

לכן, אני סבורה כי אם אין אינדיקציה ברורה ומפורשת כי במהלך המו"מ הודה אחד הצדדים בקיומה של זכותו של הצד השני, הרי עצם קיומו של מו"מ, אף אם הוא כולל בחובו אפשרות לשלם במסגרת פשרה סכומי כסף כאלה או אחרים - אינו מהווה הודאה בזכות.