פסק-דין בתיק הפ 1029/04

פתח דבר

1.         בפניי תובענה למתן סעד הצהרתי, שלפיו הענקת תנאי פרישה שונים לשתי קבוצות גמלאים נפרדות מהווה אפליה פסולה, וכן כי על המשיבה להחיל על כלל הגמלאים החברים בה את הפירוש שנתנו בתי המשפט למושג "משכורת מבוטחת" בתקנון המשיבה - מבלי להתייחס למועד פרישתם של הגמלאים או למועד הגשת תביעתם. כפועל יוצא מסעד זה, יהיו המבקשים זכאים, לטענתם, להפרשי פיצויי פרישה. לחלופין עותרים המבקשים לסעד הצהרתי שיקבע כי על המשיבה להחיל ביחס אליהם את ההסכם אליו הגיעה בשנת 2001 עם קבוצה אחרת של גמלאים, ולשלם למבקשים את הסכומים ששילמה לאותה הקבוצה.

רקע עובדתי

2.         המבקשים הם קבוצה של 52 גמלאים ויורשי גמלאים, אשר פרשו מעבודתם  בקואופרטיב "דן, אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית" (להלן: "המבקשים" ולהלן "דן", לפי העניין) בתקופה שבין ינואר 1982 לאוגוסט 1983. המשיבה היא קרן הגמלאות של חברי דן, חברה מוגבלת בערבות, המנהלת את כספי החברים בה לשם תשלום גמלה בעת פרישה וכן פיצויי פרישה (להלן: "המשיבה" או "הקרן")

            ראשיתה של התובענה בטענתם של המבקשים ושל גמלאים נוספים של דן, המבוטחים בקרן, כי סכום פיצויי הפרישה שקיבלו עם פרישתם מעבודתם חושב על פי רכיב היסוד במשכורתם, מבלי לכלול בחישוב שלושה רכיבי שכר: החזר הוצאות טלפון, החזר הוצאות רכב ו"פרמיה ממוצעת". המבקשים טוענים, כי הפרשותיהם לקרן במשך שנות עבודתם כללו הפרשות בגין רכיבים אלה.

לנוכח טענה זו, הגיש מר ברוך קירשנברג (להלן: "קירשנברג"), גמלאי דן, תביעה למשפט החברים של מרכז הקואופרציה - גוף המשמש כערכאת בוררות הסתדרותית ראשונה בסכסוכים באגודות שיתופיות בכלל, לרבות בין דן והקרן לבין חברי דן וגמלאיה, ומוסמך לדון בתביעות ממין זה (להלן: "משפט החברים"), ותביעתו התקבלה בחלקה, באופן שנקבע כי "המשכורת המבוטחת", ככינויה בתקנון הקרן, היא המשכורת הקובעת אשר על יסודה יחושבו פיצויי הפרישה (להלן: "המשכורת המבוטחת"), תחושב על פי השכר, כולל רכיבי הוצאות הטלפון והרכב, אך ללא רכיב הפרמיה הממוצעת. על קביעה זו הגישו הן הקרן והן קירשנברג ערעור לרשות השיפוט הארצית בהסתדרות (להלן: "רשות השיפוט"), שהיא סמכות הערעור על החלטות משפט החברים, בהתאם לתקנון הקרן. רשות השיפוט דחתה את ערעור הקרן וקיבלה את ערעורו של קירשנברג. כך נקבע, כי המשכורת המבוטחת כוללת בתוכה את רכיבי הטלפון, הרכב והפרמיה הממוצעת.

מעמדם של פסקי הדין של משפט החברים ושל רשות השיפוט הארצית הם כפסקי בורר, ולכן בעקבות פסיקה זו, הגיש קירשנברג בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאישור פסק בורר ואילו הקרן הגישה בקשה לביטולו של פסק הבורר (ת"א 1685/88, ת"א 1765/88, המ' 3984/90, צורפו כנספח א' 2 להמרצת הפתיחה). במקביל, הגישה הקרן גם בקשה לרשות השיפוט לדיון נוסף במותב מורחב, בטענה שלרשות השיפוט לא הייתה סמכות לדון בערעור. רשות השיפוט קיבלה את הבקשה וקיימה דיון נוסף במותב של 5 שופטים. בדיון הנוסף נדחתה טענת הקרן בדבר חוסר סמכותה של רשות השיפוט לדון בערעור, ופסק הדין נותר על כנו. משכך, שבו הצדדים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הבקשה לאישור פסק הבוררות, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלותה של הקרן. כך נקבע, כי המשכורת המבוטחת, אשר ממנה נגזרים פיצויי הפרישה, כוללת בתוכה אף את רכיבי הרכב, הטלפון והפרמיה הממוצעת.

3.         בהתבסס על פסק הדין בעניין קירשנברג, הגישה קבוצה של כ-350 גמלאי דן, אשר יוצגה ע"י עו"ד חיים ברנזון (להלן: "קבוצת ברנזון"), והמבקשים דכאן בכללה, תביעה למשפט החברים שבה ביקשו להחיל אף עליהם את אופן החישוב כפי שנקבע בעניין קירשנברג. משפט החברים קיבל את התביעה בחלקה, וקבע כי המשכורת המבוטחת, שעל בסיסה יש לחשב את פיצויי הפרישה, כוללת בחובה רכיבי הוצאות טלפון ורכב, אך אינה כוללת את הפרמיה הממוצעת. כמו כן קבע משפט החברים, ביחס ל-62 מהגמלאים, וביניהם המבקשים דכאן, כי:

" במהלך המשפט נתן בית הדין החלטה למחוק את תביעתם של כל אותם התובעים משחלפו שבע שנים ממועד פרישתם ועד להגשת תביעתם. בית הדין נותן תוקף של פס"ד להחלטתו וקובע כי התאריך להחלת החלטתו בהתאם לחוק ההתיישנות הינו   24/9/90." (נספח ב' להמרצת הפתיחה, עמ' 2. להלן: " פסק הדין של משפט החברים").

התובעים בקבוצת ברנזון הגישו ערעור לרשות השיפוט. שני עניינים עמדו במוקד ערעור זה. הראשון - הטענה כי הקרן הייתה מושתקת מלהעלות טענות הסותרות את פסק הדין החלוט שניתן נגדה בעניין קירשנברג, ומשכך שגה משפט החברים כאשר קבע כי הפרמיה הממוצעת איננה נמנית עם רכיבי המשכורת המבוטחת; השני - עתירה לבטל את החלטת משפט החברים, לפיה התיישנה התביעה לגבי 62 מבין חברי קבוצת ברנזון. יוער כי אין התאמה בין מספרם המדויק של התובעים בפני מוסדות הבוררות, שכן על פי פסק הדין של משפט החברים מנתה קבוצת התובעים 340 גמלאים, בעוד שעל פי פסק הדין של רשות השיפוט מנתה הקבוצה 357 גמלאים. להבדל זה אין משמעות בענייננו, מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי כל המבקשים דכאן נמנו עם אותם 62 הגמלאים, שלגביהם נקבע כי תביעתם התיישנה.

רשות השיפוט קיבלה את הערעור בכל הנוגע לרכיבי המשכורת המבוטחת, אך דחתה את הערעור בעניין ההתיישנות (נספח ג' להמרצת הפתיחה, להלן ולעיל: "פסק הדין של רשות השיפוט"). שופטי רשות השיפוט נימקו החלטתם בזו הלשון:

" סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע: 'נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותם, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.'

המערערים אשר ערעורם מתבסס על הטענה שפיצויי הפרישה אשר אמורים היו להינתן להם ע"י המשיבה חייבים היו לכלול את הרכיבים: פרמייה ממוצעת, רכב וטלפון יכולים היו בבדיקה חשבונית פשוטה לגלות, כי המשכורת המובטחת שעל פיה שולמו להם פיצויי הפרישה לא כללה רכיבים אלה." (סעיף 9 א' לפסק דין רשות השיפוט).

4.         התובעים שם, חברי קבוצת ברנזון, הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור פסק הבוררות ואילו הקרן עתרה לביטולו (ה"פ 1843/92 בינדר ואח' נ' קרן הגימלאות של דן בע"מ). הבקשה נדונה בפני כב' הנשיא א' וינוגרד. בגלגולו הראשון של הדיון בפניו, פסק בית המשפט, בהחלטה ארוכה ומנומקת, כי הקרן מושתקת מלטעון נגד תוקפו של פסק הדין שניתן בעניין קירשנברג מחמת מעשה בית-דין, ולכן דחה את בקשתה של הקרן על הסף (נספח ד' 1 להמרצת הפתיחה). הקרן הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (רע"א 2405/93 קרן הגימלאות של חברי דן נ' חיים בינדר ו-356 אחרים, תק-על 93 (3), 1194. להלן יקרא עניין זה: "עניין בינדר"), ובאי כוח הצדדים הגיעו להסכמה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, שם יידון לגופו.

התיק שב והגיע לשולחנו של כב' הנשיא וינוגרד, אשר דן בבקשת הקרן לבטל את פסק הבוררות לגופה. בפסק דינו דחה הנשיא וינוגרד את הבקשה, ואישר את פסק הבוררות - היינו את פסק הדין של רשות השיפוט. הקרן לא השלימה עם תוצאה זו, והגישה בקשת רשות לערער גם על פסק דין זה (רע"א 6525/94). בית המשפט העליון  דחה את הבקשה (החלטה מיום 18.12.95(, ובכך הפך פסק דינה של רשות השיפוט לחלוט.

עם תום ההליכים המשפטיים, שילמה הקרן את הפרשי הפיצויים לחברי קבוצת ברנזון, פרט לאותם 62 גמלאים, שביחס אליהם נקבע שתביעתם התיישנה. אותם 62 גמלאים פנו לקרן ולממונה על שוק ההון במשרד האוצר, האחראי על הפיקוח על קרנות הפנסיה, בבקשה לשלם אף להם את הפרשי הפיצויים, כפי שנקבע בעניין קירשנברג. בקשותיהם נדחו, לנוכח התיישנות תביעתם, ומאחר שעלותו של תשלום כאמור "לפנים משורת הדין" כבדה ביותר, ומגיעה כדי 10 מיליוני שקלים (ראו: מכתבו של הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון מיום 9.11.97 - נספח ו' 3 להמרצת הפתיחה, וכן מכתבה של ממלאת מקום הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון מיום 28.1.98 - נספח ו' 6 להמרצת הפתיחה).

5.         בין כך ובין כך, נודע למבקשים דכאן כי קבוצה אחרת של גימלאי דן, אשר יוצגה על ידי עו"ד אפרים ולדמן (להלן: "קבוצת ולדמן"), הגיעה להסדר פשרה עם הקרן, שלפיו תשלם הקרן סכום כלשהו בגין הפרשי הפיצויים, אף שלטענתה חלה התיישנות על תביעתם של חלק מחברי הקבוצה. המבקשים דכאן פנו לקרן בבקשה להחיל את אותו הסדר גם עליהם, ונענו בשלילה.

למען השלמת התמונה יצוין, כי תובענה זו הוגשה תחילה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (עב 4678/03). הקרן הגישה בקשה למחיקת התובענה על הסף, וזאת מחמת חוסר סמכות עניינית, וביום 20.4.04 החליט בית הדין (כב' השופטת ש' מאירי ונציגות הציבור גב' ג' קומרניק וגב' ג' כהן) להעביר את הדיון לבית משפט זה. משהועבר הדיון לבית משפט זה, נקבע כי יתנהל במסלול של המרצת פתיחה. כתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה הפך לבקשה בדרך של המרצת הפתיחה ואילו כתב ההגנה הפך לכתב התשובה להמרצת הפתיחה.

דיון

6.         עם העברת הדיון לבית משפט זה, הגישו המבקשים לבית המשפט הודעה על צירוף תצהירו של מר מאיר גולדנברג בתמיכה לתובענתם (בש"א 17751/04 מיום 19.8.08) בהתאם להוראות תקנות 255 ו-241 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). בישיבה שהתקיימה ביום 30.3.05 הודיעו הצדדים כי הם מסתפקים בהגשת סיכום טענותיהם בכתב, וזאת לנוכח אופייה של התובענה. משכך, לא הוגשו תצהירים פרט לתצהירו של מר גולדנברג, והלה אף לא נחקר על תצהירו. המחלוקת התמקדה בשאלות המשפטיות שמעורר התיק.