פסק-דין בתיק הפ 1029/02

רקע עובדתי

1.         המבקשת, אביבה שילה (להלן: "המבקשת"), והמשיב מספר 2, נח אנטין (להלן: "נח"), הם ילדיו ויורשיו היחידים של בן ציון אנטין ז"ל (להלן: "אנטין"). אנטין, אשר נפטר ביום 13/3/00, היה בעל זכות החכירה במקרקעין הידועים כגוש 3633 חלקה 55 (להלן: "המקרקעין") אשר בבעלות הקרן הקיימת לישראל (להלן: "קק"ל"). המשיב מספר 1 הוא מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), אשר אחראי מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך - 1960 על ניהולם של מקרקעי ישראל כהגדרתם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, והמקרקעין דנן בכללם.

            על פי המסמכים שצורפו לתובענה נמנה אנטין עם קבוצה של שישה "בני איכרים" שקיבלו מאת קק"ל אדמה בבאר יעקב לשם עיבודה החקלאי (להלן: "הקבוצה" ראו נספחים א' ו-ב' לתצהיר המבקשת), ואנטין כחבריו לקבוצה חתם על התחייבות שלפיה יחתום במועד מאוחר יותר על חוזה חכירה עם קק"ל (נספח ג' לתצהיר המבקשת). ואכן, בין השנים 1934 - 1935 התקשרו חלק מחברי הקבוצה בהסכמי חכירה עם קק"ל (נספחים ו', ז' ו-ח' לתצהיר המבקשת, להלן: "חוזי קק"ל"), שלטענת המבקשת מטרת החכירה המוגדרת בהם היא "לנחלה ולמגורים". אנטין לא התקשר עם קק"ל בחוזה חכירה דוגמת חוזי קק"ל, ולמעשה לא הסדיר את זכויות החכירה שלו במקרקעין עד ליום 27/10/88, שאז נכרת בין אנטין לבין המינהל חוזה חכירה (נספח י"ט לתצהיר המבקשת, להלן: "חוזה המינהל"), שלפיו מטרת החכירה היא "עיבודם, נטיעתם, גידולם, החזקתם וניהולם של מטעי פרי הדר" (סעיף 4 א' לחוזה המינהל).

            תוקפו של חוזה המינהל נקבע לתקופה של 16 שנה, החל מיום 1/10/1986 ועד ליום 30/9/02, ואיננו כולל אופציה להארכה. ב-26/9/00, לאחר מותו של אנטין, פנתה המבקשת למינהל בבקשה להעביר את זכויות החכירה על שם יורשי אנטין, היינו - על שם המבקשת ונח, וכן להאריך את תקופת החכירה ל-49 שנים נוספות. משלא קיבלה המבקשת מענה שהשביע את רצונה, הגישה לבית המשפט את התובענה דנן, שבה היה נח המבקש מספר 2. בנוסח המקורי של התובענה נתבקש בית המשפט להצהיר כי מועד קבלת החזקה מלכתחילה במקרקעין היה 1/10/1931 ולא כפי שנכתב בחוזה המינהל, וכי בהתאם - למבקשת ולנח זכות להארכת חוזה החכירה עד חודש ספטמבר 2029  (49 שנים ועוד 49 שנים).

ביום 3/2/04 הגישה המבקשת בקשה לתיקון הסעד ההצהרתי הנתבע (בש"א 3708/04), ובה עתרה לתיקון מועד קבלת החזקה כך שיירשם שאנטין קיבל את המקרקעין לחזקתו ביום 14/12/1927 וכי תקופת החכירה אמורה להסתיים ביום 13/12/2025. עוד עתרה המבקשת כי בית המשפט יצהיר שיש לתקן את חוזה המינהל כהגדרתו לעיל  שעליו חתם אנטין עם המינהל, באופן שתנאי החכירה הנקובים בו יהיו זהים לחוזי קק"ל, כך שייקבע שאנטין היה חוכרם של המקרקעין בתנאי "נחלה" ולא בתנאי חוזה חכירה למטעים כרשום בחוזה המינהל. המינהל הודיע כי מבלי לפגוע בטענה מטענותיו, אין הוא מתנגד לשינוי הסעד המבוקש, ואילו נח השיב כי הוא איננו מעוניין ליטול חלק בניהול התובענה במתכונתה החדשה, וכי הוא מבחינתו היה מוכן לקבל את הצעת המינהל, שהועלתה במסגרת משא ומתן לפשרה, להארכת חוזה המינהל ל-49 שנים נוספות.

ביום 23/9/2004 הגישה המבקשת את התובענה המתוקנת והמינהל הגיש תגובתו לה ביום 16/11/04. במועד כלשהו בחודש יוני 2005 הגיש נח את תגובתו לתובענה המתוקנת, ובה הבהיר כי אין הוא יכול להצטרף לתובענה המתוקנת שהגישה המבקשת, באשר אם זו תתקבל, עלולות להיפגע זכויותיו במקרקעין. כך לטענתו, בשל תנאים שונים בנוגע להורשת מקרקעין שסיווגם "נחלה" ביחס להורשת מקרקעין שסיווגם חקלאי ללא סיווג נחלה, באופן שהיענות לתובענה ושינוי תנאי החכירה ואפיון המקרקעין יביא, הלכה למעשה, לנישולו מן המקרקעין; מאידך גיסא הבהיר כי אין הוא יכול להצטרף לעמדתו של המינהל, אשר בתשובתו התנגד להארכת תקופת החכירה. מטעמים אלה, וכן מסיבות רפואיות, עתר נח בתגובתו להימחק מן התובענה ולחלופין עתר לאפשר לו להיעדר מן הדיונים ולהודיעו אם תתקבל התובענה, כדי לאפשר לו לנקוט הליכים משפטיים אחרים לשם שמירה על זכויותיו. ביום 15/6/05 הוריתי על העברת התגובה לתגובתם של המבקשת ושל המינהל; שני אלה התנגדו למחיקתו של נח בהיותו צד רלוונטי להליך, ועל כן נותר נח משיב בתובענה.

טענות הצדדים

2.         המבקשת טוענת, כי כאשר חתם אנטין על חוזה המינהל בשנת 1988, הטעה אותו המינהל כאשר החתימו על חוזה זה במקום על חוזה שתנאיו זהים לחוזה קק"ל. לטענת המבקשת, חוזה קק"ל הוא "חוזה נחלה", המאפשר מגורים במקרקעין, בעוד חוזה המינהל הוא "חוזה מטעים", המאפשר שימוש חקלאי בלבד במקרקעין, ומשכך תנאיו גרועים מאלה שעליהם חתמו חברים אחרים בקבוצה, אשר הסדירו את תנאי החכירה שלהם קודם לכן. המבקשת טוענת לאפלייתו של אנטין ביחס לחברים אחרים בקבוצה וכן טוענת להטעיה ולהפרת חובת תום הלב של המינהל.

            המינהל מצידו טוען כי עילת התביעה - ככל שהייתה כזו - התיישנה זה מכבר. לטענת המינהל, אין מדובר בתביעה במקרקעין, אשר תקופת ההתיישנות ביחס אליה היא עשרים וחמש שנה על פי הוראות סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), כי אם תביעה חוזית, וככזו תקופת ההתיישנות לגביה היא שבע שנים. מאחר שעילת התביעה נעוצה, כך לגישת המינהל, בחוזה שנחתם בשנת 1988, התיישנה התביעה עוד בשנת 1995.

            לגופו של עניין טוען המינהל כי אין עסקינן באפליה של אנטין ביחס לחברים אחרים בקבוצה וזאת משני טעמים. ראשית, לטענת המינהל גם חברי הקבוצה אשר הוחתמו בשנים 1934 ו-1935 על חוזה קק"ל הועברו במשך השנים לחוזה דוגמת חוזה המינהל; שנית, סוג החוזה שעליו מחתים המינהל חוכרי קרקעות בכלל וקרקעות חקלאיות בפרט משתנה מעת לעת, ועל פי נוהלי המינהל לא ניתן להחתים חוכר על חוזה שונה מן החוזה הנהוג בתקופה שבה חתם על החוזה.

            נח טוען כי אנטין חתם על חוזה המינהל בידיעה ברורה שחוזה זה משקף נכונה את זכויותיו במקרקעין, שהיו זכויות חכירה לשם גידול פרדסים ולא לשם מגורים, ומשכך אין ממש בטענת המבקשת בדבר אפליה או הטעיה של אנטין. עם זאת, הבהיר אנטין כי הוא מבקש שתוארך זכות החכירה במקרקעין, כפי שהציע המינהל בהליכי המשא ומתן, לטענתו.

דיון

3.         מטעם המבקשת העידה היא עצמה; מטעם המינהל העיד יהושע אדומי, סגן מנהל האגף החקלאי במינהל; מטעם נח העיד הוא עצמו.

התיישנות

4.         לטענת המינהל, מירוץ ההתיישנות החל בשנת 1988, עת חתם אנטין על חוזה המינהל. המינהל טוען, כאמור, כי מאחר שאין מחלוקת על כך שאנטין היה בעל זכות חכירה במקרקעין, וכתוצאה מכך ברורות גם זכויות יורשיו, המבקשת ונח, השאלה היחידה השנויה במחלוקת היא שאלת התנאים שבהם הוקנתה זכות זו ותקופת החכירה. זו, אליבא דמינהל, איננה תובענה במקרקעין אלא תביעה חוזית "רגילה". האמנם?

            בסעיף 1 לחוק ההתיישנות מוגדרים מקרקעין כך:

"קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת-הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור-קבע וכל זכות או טובת-הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה."

            בענייננו, כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשת ונח, כיורשיו של אנטין, הם בעלי זכות חכירה במקרקעין. אלא שהמחלוקת בין הצדדים איננה אך בשאלת תנאי החכירה, אלא גם בשאלת "אופייה": האם חכירה למטרת חקלאות ומגורים, כטענת המבקשת או שמא חכירה למטרת חקלאות בלבד, כטענת המינהל. משכך, מדובר בשאלה שיש בה כדי להשליך על אופיין ועל מהותן של הזכויות במקרקעין. אשר על כן אני קובעת כי תקופת ההתיישנות החלה בעניין דנן היא זו שנקבעה בסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, המתייחסת לתביעה במקרקעין מוסדרים - תקופה של עשרים וחמש שנים.

טענת אפליה

5.         זכויותיו של אנטין במקרקעין, ומכוחן גם זכויות יורשיו, הוסדרו בחוזה המינהל. לכן כדי לזכות בסעד המבוקש נדרשת המבקשת להוכיח כי בחוזה המינהל נפל פגם המצדיק את "שינויו", באופן הנטען על ידה. לטענת המבקשת בסעיף 34 לתצהירה:

"ממ"י [המינהל - ע.ב.] בטעותו, בהחתימו את אבי על הסכם חכירה (נספח י') שהוא שונה לרעה ובאופן מהותי מהתנאים שבהסכמי החכירה עליהם הוחתמו החקלאים הראשונים (נספחים ו', ז' ו-ח') ["חוזי קק"ל" כהגדרתם לעיל - ע.ב.] , פעל בניגוד לעקרונות השוויון וההגינות בהם הוא מחויב, כתוצאה מכך הוא הפלה את אבי לרעה בהשוואה לחקלאים הראשונים עליהם הוא נמנה."