פסק-דין בתיק הפ 1009/06

רקע

ביום 8.12.96 שיעבדו המבקשים במשכנתה שניה לטובת המשיב (להלן: "הבנק") את זכותם במקרקעין ברחוב יהלום 29 בנווה אפריים מונסון הידועים כחלקה 57 בגוש 6504 (להלן: "הנכס"). זאת, להבטחת חובו עד לסך של 330,000 ש"ח של מבקש 1 (להלן: "המבקש") ו/או תמוז מו"לים 1988 בע"מ (להלן:"שטר המשכנתה").

משלא פרעו המבקשים ו/או מי מהם את החוב לבנק פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש הנכס מכוח שטר המשכנתה, וביום 6.6.00 מונתה עו"ד רחל כרמי ככונסת נכסים על זכויות המבקשים בנכס.

ביום 12.6.00 הגיעו המבקשים להסדר עם הבנק, לפיו יפרעו את החוב לבנק בתנאים שנקבעו באותו הסכם.

משלא עמדו המבקשים בהתחייבויות שנטלו על עצמם בהסדר הראשון חידש הבנק את הליכי ההוצאה לפועל למימוש הנכס במסגרתם ניתן צו לפינוי הנכס אשר נדחה על פי בקשת המבקשים.

ביום 23.8.05 הגיעו המבקשים להסדר נוסף עם הבנק, לפיו יפרעו את החוב לבנק בתנאים שנקבעו בהסכם הנוסף.

המבקשים לא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם הנוסף וביקשו מהבנק ארכה בה יפעלו למכירת הנכס ופירעון החוב לבנק.

הבנק נעתר לבקשה ודחה את המועד לפינוי הנכס ליום 30.1.06.

המבקשים לא מכרו את הנכס ולא פרעו את החבו לבנק עד ליום 30.1.06. למרות זאת, נעתר הבנק לבקשתם ודחה שוב את מועד פינוי הנכס ליום 29.5.06.

ביום 28.5.06 הגיעו המבקשים להסדר נוסף עם הבנק, לפיו התחייבו לשלם לבנק 50,000 ש"ח תוך 30 יום וניתנה למבקשים זכות למכור את הנכס בעצמם תוך 60 יום. בהתאם, נקבע פינוי הנכס ליום 20.8.06.   

בסמוך ליום הפינוי שנקבע הוגשה התובענה שבפני, בה עותרים המבקשים להצהיר כי שטר המשכנתה, בטל, או להצהיר כי המבקשים הם דיירים מוגנים בנכס מכוח הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), או לקבוע כי המבקשים זכאים לסידור חלוף מכח הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל").

טענות המבקשים

בעת עריכת שטר המשכנתה לא טרח הבנק או מאן דהוא להסביר למבקשים את משמעות חתימת המבקשים על שטר המשכנתה.

הבנק לא טרח להסביר למבקשים כי בעת מימוש המשכנתה עומדת להם זכות להיות דיירים מוגנים בנכס מכוח הוראות סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר ו/או זכות לסידור חלוף מכוח הוראות סעיפים 38 ו - 39 לחוק ההוצאה לפועל, וממילא לא טרח להסביר להם כי בחתימתם על שטר המשכנתה הם מוותרים על זכויות אלה.

הבנק לא גילה למבקשת 2 (להלן: "המבקשת") שבעת עריכת שטר המשכנתה הייתה תמוז מו"לים 1988 בע"מ (להלן: "החברה") חייבת לבנק את סכום ההלוואה שלהבטחת פירעונה שיעבדה המבקשת את זכויותיה בנכס וכי כספי ההלוואה נועדו למיחזור החוב האמור. אילו הייתה המבקשת יודעת שמדובר בהלוואה לפירעון חוב קיים ולא בהזרמת הון חדש לחברה לא הייתה מסכימה לשעבד את הנכס.

טענות המשיב

שטר המשכנתה נחתם על ידי המבקשים ביום 8.12.96 בנוכחות בא כוחה של החברה, עו"ד יונתן מילר, אשר הצהיר כי הסביר למבקשים את מהות שטר המשכנתה והתוצאות המשפטיות הנובעות מחתימת המבקשים על שטר המשכנתה.

בשטר המשכנתה פורטו הזכויות העומדות למבקשים מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל והמבקשים הסכימו לוותר על הגנות אלה.

בשנת 1993 חתמו המבקשים על שטר משכנתה ראשונה לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ וממילא ידעו בעת החתימה על שטר המשכנתה על מהות החתימה על שטר משכנתה ומשמעותה.

במשך השנים שלאחר החתימה על שטר המשכנתה הגיע הבנק להסדרים עם המבקשים בקשר עם פירעון החוב של המבקשים לבנק, הסכים לוותר על חלק מהחוב ולפרוס את פירעון החוב על פני שנים, אולם המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם. באותם הסדרים הודו המבקשים בקיומו של החוב לבנק ולא טענו ששטר המשכנתה אינו תקף. בנסיבות אלה, מנועים הם מלהעלות כעת טענות בדבר תוקפו של שטר המשכנתה.

דיון