פסק-דין בתיק ה.ק. 1/75

1.      עניינו של פסק-דין זה הוא תביעות סותרות לרישום הבעלות במקרקעין, הידועים כגוש 30032 חלקה 2 (להלן: החלקה), שהוגשו בפני פקיד ההסדר במסגרת הליכי הסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה). הסכסוך הועבר להכרעת בית-המשפט על-ידי פקיד ההסדר מכוח סעיף 43 לפקודה. בשלב ראשון נכללה בהליך גם חלקה 3 בגוש 30032, אולם ביום 12.6.79 הגיעו הצדדים להסכמה וניתן פסק דין בו נקבע כי ווקפ דג'אני הינו הבעלים של חלקה 3.

רקע עובדתי ודיוני

2.      החלקה משמשת כבית קברות המוחזק בידי העדה הארמנית, נמצאת בהר ציון בירושלים, סמוך לכנסיית "דורמיציון". גבולות החלקה הם: במזרח - כביש ובית כאיאפה; מדרום - כנסיית הדורמיציון ובית הקברות של העדה היוונית; ממערב -  כביש ומצפון - כביש ובית קברות של העדה הלטינית. במסגרת הליכי הסדר הגישו הצדדים תביעות סותרות בנוגע לחלקה, כדלקמן:

·        הפטריארך הארמני של ירושלים, הגיש ביום 27.6.69 תזכיר תביעה מס'  10365, הטוען לבעלות הפטריארכיה הארמנית על החלקה בשלמות;

·        הפטריארכיה האורתודוכסית הסיריאנית, הגישה ביום 29.10.68 תזכיר תביעה מס' 10273, הטוען לבעלותה ב-1/4 מהחלקה;

·        הפטריארכיה האתיופית בירושלים, הגישה ביום 13.4.72 תזכיר תביעה מס'  11052, הטוען  לבעלותה ב-1/4 חלקה;

·        הפטריארכיה הקופטית בירושלים, הגישה ביום 24.4.72 תזכיר תביעה מס' 11053, הטוען לבעלותה ב-1/4 חלקה;

3.   לטענת הארמנים, החלקה היא בית קברות ארמני הנתון בחזקת הארמנים מקדמת דנא, בלא הבחנה או חלוקה פיסית של שטחים שיועדו לקבורת מתיהם של עדות אחרות. לעומתם, טוענות העדות האחרות כי החלקה הוקצתה על-ידי השלטון העותומאני לעדות הנוצריות- לרבות העדות הסיריאנית, האתיופית והקופטית, ולכולן זכות לקבור שם. וכי עד שנת 1948 נהגו העדות לקבור את מתיהם בבית הקברות. לאחר שנת 1948 הפך בית הקברות לאיזור גבול בין ירדן לישראל, ונאסרה כניסת כל אדם לתחומו, כך שאף עדה לא קברה את מתיה בתוך בית הקברות עד לשנת 1967. מאז 1967 נקברים בחלקה רק בני העדה הארמנית.

4.   תיק זה הוגש לבית-המשפט בשנת 1975 ונקבע לדיון ראשון ביום 27.3.1979 לפני כב' השופט המנוח עמיהוד זאבי ז"ל.

התקיימו מספר ישיבות בהן נעשו ניסיונות להסדר, משהדבר לא הועיל החלה שמיעת הראיות בתאריך 1.12.1980. בישיבה זו העיד הבישוף הארמני קאפיאקיאן והוגשו ראיות שסומנו מ/1-מ/16. המשך הדיון נקבע ליום 12.3.1981 אולם ישיבה זו לא התקיימה. הפרוטוקול הבא הרשום בתיק וחתום על-ידי השופט זאבי ז"ל הנו מיום 11.7.1984. הדיון בתיק לא התחדש במשך 20 שנה ורק ביום 4.4.2004 פנה ב"כ הכנסייה הארמנית לבית המשפט בבקשה להמשיך בדיון.

5.   בישיבה שהתקיימה בתאריך 19.9.2004 הסכימו הצדדים כי הדיון בתיק יתקיים וימשך מאותו שלב אליו הגיעו לפני כב' השופט זאבי ז"ל. כמו כן הסכימו כי הפרוטוקול מאותן ישיבות וכן הראיות שהוגשו  בזמנו יחייבו את הצדדים וכל צד יוכל לטעון באשר למשקל העדות ומשקל הראיות.

6.   הראיות המונחות בפני בית-המשפט כוללות תצהירי עדות של בני עדות שונות, עדויות שמסרו, ומסמכים בנוגע לזכויות בחלקה, חלקם בגדר מסמכים נושנים. הוגשו תצלומי אויר ומפות. במהלך שמיעת הראיות ביום 31.5.05 נערך סיור בבית הקברות.

      בפסק הדין אציין להלן מועדים ושנים עפ"י הלוח ההג'רי וכן את  השנה המקבילה לפי הלוח הגרגוריאני. "תרגום" הלוח הגרגוריאני אינו מדויק ויתכן פער של מספר שנים.

סוגיית הנטלים

7.   בסיכומיהם מתייחסים הצדדים לשאלה על מי מוטל נטל הבאת הראיות בהליכי הסדר. לטענת בא-כוח הפטריארכיה הארמנית, על-פי הפקודה, המחזיק במקרקעין מוחזק כבעלים, ומכלל זה נגזרת גם ההוראה הדיונית שבתקנה 16 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין (הליכי הסדר וסדרי-דין), התשל"ג -1972, לפיה המחזיק הוא הנתבע, ולפיכך חל הכלל הבסיסי, "המוציא מחברו - עליו הראיה". הפטריארכיה הארמנית היא המחזיקה במקרקעין, ומשום כך רובץ נטל ההוכחה על העדות האחרות, אשר בנסיבות נרשמו כנתבעות.

לטענת בא-כוח הפטריארכיה הסיריאנית, במסגרת הליכי ההסדר נתונה לבית-המשפט סמכות לקבוע מיהו התובע ומי הנתבע. מאחר שהעדה הסיריאנית טוענת לזכות בחלק מהחלקה הנדונה, בעוד הפטריארכיה הארמנית תובעת בעלות בכל שטח החלקה, הרי שאכן זה נכון היה לקבוע כי היא בגדר התובעת, ונטל ההוכחה חל עליה.

תקנה 16 לתקנות הסדר זכויות במקרקעין קובעת כדלקמן:

"מי שאינו המחזיק במקרקעין יהיה התובע, והמחזיק יהיה הנתבע; לא היה אדם מחזיק במקרקעין, או היה ספק מי הוא המחזיק בהם, יחליט בית-המשפט מי מבין בעלי התביעות יהיה תובע ומי הנתבע".

שאלת החזקה אינה שנויה במחלוקת. הפטריארכיה הארמנית היא המחזיקה במקרקעין, ולכאורה צריכה להיחשב כנתבעת בהליך. ואולם, סעיף 45 לפקודה מאפשר לבית-המשפט לקבוע את התובע והנתבע בסכסוך במסגרת הליכי הסדר, כהאי לישנא:

"בסכסוך שאף אחד מהצדדים לא ביקש להיות בו תובע, רשאי בית המשפט לקבוע את התובע ואת הנתבע ולציין את האנשים שכל אחד מהם ייצג במשפט".