פסק-דין בתיק דר 244/06

בתאריך 10/09/06, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום. כעבור מספר ימים הגישה התביעה כתב אישום מתוקן, המונה שלושה פרטי אישום, שניים מהם עניינם בעבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק, לפי סעיף 85 לחש"ץ ואילו פרט האישום השלישי עוסק בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ביום 19/11/06 הודיע הנאשם על כפירתו באשמות שיוחסו לו ופרט את גדר הכפירה. בעקבות כך, נקבע התיק לישיבת הוכחות.

ביום 21/02/07 הגיש המבקש בקשה לביטול כתב אישום. לבקשה (ראו ס/1), צירף הסניגור ראיות נוספות. בסופו של תהליך, ביום 14/06/07, הורה סגן הפצ"ר על ביטול כתב האישום.

בהתאם, עתר הסניגור המלומד, כי נורה על זיכויו של הנאשם מאשמה, ע"פ הוראת סעיף 388 לחש"ץ.

התביעה התנגדה לבקשה, בין היתר, מן הטעם ש"מצטיירת תשתית ראייתית 'מעודכנת' אשר אינה מטה את הכף לעבר 'היעדר אשמתו' של הנאשם, אלא לכל היותר מטילה 'ספק ממשי' באשמתו". במהלך הדיון בבקשת הנאשם, לאור הערות ביה"ד, הודיעה התביעה בהגינותה, כי היא חוזרת בה מהתנגדותה ומותירה את בקשת הסניגור לשיקול דעתו של ביה"ד.

חוק השיפוט הצבאי קובע בסעיף 388 בו כדלקמן:

          "בוטל כתב אישום ולא נקרא נאשם להשיב לאשמה וכן אם בוטל כתב אישום בעבירה

שיש עליה עונש מוות ולא הוחל בפרשת התביעה - יבטל ביה"ד את המשפט. בוטל כתב האישום לאחר מכן - רשאי בית הדין לבטל את המשפט או לזכות את הנאשם".

חוק השיפוט הצבאי אינו קובע מהם הקריטריונים, שינחו את ביה"ד בהחלטתו האם לזכות את הנאשם או לבטל את המשפט, והדברים אינם מקבלים ביטוי אף בהצעת החוק. העמדה המקובלת בעניין זה באה לידי ביטוי בהנחיית תצ"ר מיום 02/01/00 (הנחיה זו ניתנה בעקבות הערות הרכב ביה"ד הצבאי לערעורים במהלך הדיון בערעור בנושא. הערות ביה"ד הצבאי לערעורים עוגנו בגוף ההנחיה. באותו מקרה, התביעה הסכימה, לאור הערות ביה"ד, לקבלת הערעור, ומשכך לא הועלו הדברים על הכתב, אלא במסגרת אותה הנחיה). ע"פ אותה הנחייה:

            "בכל מקרה בו בוטל כתב אישום מטעמים, המזכירים במהותם את הטעמים העומדים

            בבסיס סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים לי סעיף 231 לחסד"פ, יש

להתנגד לזיכויו של הנאשם מאשמה ולדרוש, כי ביה"ד יעשה שימוש בסמכותו לבטל את המשפט כנגד הנאשם. לעומת זאת, מקום בו בוטל כתב האישום מטעמים ראיתיים (קרי: ביטול כתב האישום מן הטעם,כי התביעה אינה סבורה, כי יהיה בידה להוכיח את האשמות המיוחסות לנאשם), אין להתנגד לזיכויו של הנאשם מכל אשמה".

(הדגשה אינה במקור)

לאחר שהתובע הציג בפנינו את הנימוקים להחלטה לבטל את כתב האישום, ומשעיינו במסמכים השונים (ראו סיכום ראיון של עד, ת/1 והמסמכים שצורפו לבקשה לביטול כתב אישום, ס/1) - למדנו כי ההחלטה לבטל כתב האישום נסמכה על הערכה של מצב הראיות העדכני, עובר לקבלת ההחלטה. בעקבות הערכת הראיות, סבר סגן הפצ"ר, כי ע"פ התשתית הראייתית הקיימת ובעיקר, הסתירות המובנות בגרסאותיהם של שני עדי התביעה העיקריים (המתלוננים), לא יהיה זה ראוי לנהל הליך פלילי לבירור אשמתו של הנאשם.

מכאן, שהטעם העיקרי להוראת סגן הפצ"ר לבטל את כתב האישום, היה ראייתי. לכך יש להוסיף את העובדה, לפיה במסגרת בחינת הבקשה לביטול כתב אישום, חשפה ההגנה את ראיות ההגנה בעניין. שיקול רלוונטי נוסף, כרוך בעינוי הדין שנגרם לנאשם עקב התמשכות ההליכים (ראו חש/21/99 התוב"צ נ' איבגי). לטעמנו, שיקולים אלה, במצטבר, מטים את הכף לטובת זיכויו של הנאשם (ראו בעניין זה אף את מר/475/02 התוב"צ נ' מאיר דהן).

כעולה מן המקובץ, בהתאם להוראת סעיף 388 לחש"ץ, אנו מורים על זיכויו של הנאשם מן האשמות שיוחסו לו בכתב האישום.

המזכירות תביא לידיעת הצדדים את פרטי ההחלטה.

זכות ערעור על פסק הדין בתוך 15 ימים מיום קבלת ההודעה.

ניתן והודע בתאריך 17/07/07, שלא במעמד הצדדים.