פסק-דין בתיק בשא 8266/05

לפניי תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך 57,926 ש"ח המהווים לטענת התובעת חוב בגין הסכם שכירות שצורף כנספח א' לכתב התביעה ועיקרו, שכירת 9 מכונות צילום כנגד תשלום סך 660 דולר ארה"ב + מע"מ השווה לתשלום עפ"י מינימום של 40,000 צילומים לפי 0.0165 דולר לצילום (פעימת מונה).

הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן במסגרתה נטען כי נספח א' לכתב התביעה לא השתכלל לידי הסכם אלא מדובר בטיוטת הסכם והנתבעת רשמה על גבי ההסכם הערה בנוגע למס' המינימום של הצילומים ואילו התובעת לא קיבלה זאת, מחקה על דעתה את ההערה ולא קיבלה הסכמה מצד הנתבעת למחיקת ההערה.

הנתבעת צירפה מכתב מיום 7.8.01 (נספח א' לבקשת הרשות להגן) בו היא טוענת בפני התובעת כי המספר של 40,000 צילומים גבוה ובפועל עשוי מספר הצילומים להיות נמוך יותר ולכן יש לבדוק נושא זה ולתאם העניין בצורה סבירה והוגנת.

במכתב אחר, מיום 2.9.01, מוזכר שוב עניין מספר הפעימות המינימלי וגם כאן נרשם שבמידה ויווצר פער משמעותי ייבדק הנושא ע"י שני הצדדים במטרה להגיע "להסדר סביר והוגן".

משום מה, לא הציג אף אחד מהצדדים מכתב תשובה של התובעת למכתבים אלו.

מה שכן הוצג בנספח מס' 2 לחוזה שצורף לכתב התביעה הוא מנגנון לקביעת מחיר פעימת המונה על יסוד הצעות מחברות מתחרות אך גם הן על בסיס של 40,000 פעימות מינימום לחודש עבור 9 המכונות.

המצהיר מטעם הנתבעת, מר פלד נחקר בשעתו והצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה אתן פסק דין על דרך סעיף 79 א' ויפסק סכום שבין 15,000 ש"ח ל - 45,000 ש"ח וכן יפסק מהו מספר הצילומים המינימליים שיחייב את הצדדים בהמשך ההתקשרות שמיום הגשת התביעה ועד לכשתסתיים או עד שייחתם הסכם אחר ביניהם.

נוכח הדרך הדיונית שנבחרה אין חובת הנמקה, יחד עם זאת אציין בקליפת אגוז את השיקולים שהיוו בסיס לפסיקתי.

בפני הוצג הסכם קודם משנת 1998. הסכם זה מבחינתה של הנתבעת  גרוע משמעותית מההסכם שצורף לכתב התביעה והגם שמדובר באותו מספר פעימות, עלות כל פעימה גבוהה בכשליש.

בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי אם הנתבעת מתנערת מהסכם שצורף לכתב התביעה הרי שחלים  תנאיו של ההסכם משנת 1998 ושעדיין בתוקף שכן מדובר בהסכם מתחדש שהודעה על סופו לא ניתנה.

אינני סבור כי הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה המעשית נכון יהיה לחזור להסכם משנת

 1998. ההסכם משנת 2001 ונספחיו מעיד על רצונם של שני הצדדים לשנות את ההסכם משנת 1998, הצדדים ממשיכים בהתקשרות והתרשמתי כי בפועל אין התובעת מעוניינת לחזור להסכם הקודם ובכן לסכל אפשרות להמשך עבודה משותף בעתיד.

אין כל הצדקה לחייב את הנתבעת ביותר ממה שנתבע ממנה ע"פי ההסכם משנת 2001.

התרשמתי ששני הצדדים ראו בהסכם משנת 2001 הסכם חדש ודי לעיין בעדותו של מר פלד בסייפא לעמ' 2:

"אם ההסכם החדש לא היה נכנס לתוקף, היינו כבולים לתקופת ההסכם הקודם והיינו מקיימים אותו".

ההסכם משנת 2001 מפחית את התשלומים הנדרשים ב- 30% יותר ומדובר בהטבה משמעותית מבחינתה של הנתבעת.

יש משקל רב לטענות התובעת בדבר הכדאיות של התקשרות שמורידה באופן משמעותי את המחיר לפעימה ומורידה גם את מספר פעימות המינימום.

מתוך הראיות שבפני, לא מצאתי שום ראיה שיכולה להצביע על הסכמהת של התובעת להפחתת מספר הפעימות המינימלי, הגישושים בעניין זה מצד הנתבעת מצביעים על כך שהיו נסיונות להדברות בענין זה אך מעיון בנספח 2 להסכם וגם בניסוח הנספחים לבקשת הרשות להגן ניתן לראות שמדובר באפשרות "לשקול", "לבדוק", "להסכים", "לתאם" ולנסות להגיע להסדר "הוגן" ברם הסדר כזה כלומר שונה ומוסכם על ידי הצדדים לא הושג.

יתרה מכך, הגם שהנתבעת טענה שיש לערוך איזושהיא התחשבנות או הערכת משפר פעימות ריאלי לאחר כשנת שימוש, אין בפניי שום מסמך או פירוט כי בפועל הועברו נתונים לאחר שנה ונעשה נסיון אמיתי לשנות מתנאי ההסכם.