פסק-דין בתיק בשא 7072/06

1.         בפניי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעת בנק בסדר דין מקוצר לסכום של כשלוש מאות ועשרים אלף שקלים חדשים.

            תביעה זו הוגשה בעקבות הליכים קודמים בין בעלי הדין, אשר תקצר היריעה מלפרטם כאן, והם פורטו בהרחבה בבקשה וסיכומי בעלי הדין אשר הוגשו במסגרתה. בקצרה ייאמר כי בין בעלי הדין נחתם הסדר פשרה בשנת 1992, במסגרת תביעה קודמת שהגיש הבנק בת.א. 4187/91 (להלן: " ההסדר"). למרות סעיף 11 להסדר לא ניתן לו תוקף של פסק דין. לאחר שהמבקש הפסיק לשלם את תשלומי ההלוואה אשר הועמדה לו לפי ההסדר נעשה נסיון לקבלת פסק דין שלא צלח, ובסופו של דבר הוגשה התביעה דנן.

            בשלב זה, לצורך הכרעה בבקשת הרשות להתגונן השאלות שבפניי הם שתיים: האם הבנק רשאי היה להגיש תביעתו כנגד המבקש, וזאת לנוכח הסדר הפשרה בין בעלי הדין; ואם יימצא כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, יש לבחון האם הראה המבקש טענת הגנה כנגד החוב עצמו.

            טענת המניעות:

2.         טענת המבקש כי הבנק אינו רשאי כלל להגיש את התביעה נסמכת על סעיף 9 להסדר, לפיו: " במקרה של הפרת הסדר זה ע"י החייב יהיה הבנק רשאי וזכאי להמשיך ולנקוט הליכי הוצל"פ לגביית חובו ויעמיד לפרעון מיידי את חוב החייב".

            כאמור לעיל, הסדר הפשרה לא אושר, ולמרות סעיף 11 בו, לא ניתן כנגד המבקש פסק דין. לפיכך, לא ניתן לנקוט בהליכי הוצל"פ על בסיס ההסדר כנגד המבקש. לטענת המבקש, הבנק אף אינו רשאי להגיש תביעה. לטענתו נוסח ההסדר אינו מאפשר הגשת תביעה חדשה, אלא אך ורק הפעלת תיקי ההוצל"פ הקיימים והחדש שאמור היה להפתח לביצוע פסק הדין. כעת, כך נטען, " נסגרה הדלת בפני המשיב והוא אינו יכול עוד לפעול למימוש החוב בתיק 4187/91"

            המבקש מסכים כי את ההסכם יש לפרש לפי כוונתו, ולא רק לפי לשונו, ולפיכך סבור הוא כי לכל הפחות יש לתת לו רשות להתגונן על מנת לקבוע את אומד דעת הצדדים בעת עריכתו.

3.         הבנק דוחה טענה זו וסבור כי היא מופרכת. לטענת הבנק אין בהסכם הוראה השוללת אפשרות הגשת תביעה, ולא נקבע כי הבנק רשאי לנקוט אך ורק בהליכי הוצל"פ. ב"כ הבנק מסתמך על פסיקה עניפה אשר קבעה את סעד האכיפה כסעד עיקרי, ודרשה כי וויתור על סעד זה יהיה בהתנאה מפורשת. התנאה מפורשת כאמור לא נמצאת בהסכם הפשרה.

4.         מקובלות עליי טענות ב"כ הבנק בעניין זה, ואינני יכול לקבל את הטענה כי הבנק מנוע מהגשת התביעה. מעבר לנימוקי ב"כ הבנק מצאתי לנכון להוסיף ולהזכיר את המעמד החוקתי לו זוכה בישראל זכות הגישה לערכאות (רע"א 1643/00 , פנינת טל השקעות ובניה בע"מ נ' פקיד שומה, ירושלים). טענת המבקש היא למעשה כי נשללה זכותו של הבנק להגיש נגדו תביעה, מכוח ההסכם בין בעלי הדין.

כבר פסק בית המשפט העליון כי זכות הגישה לערכאות שיפוטיות הינה זכות בסיסית ויסודית. חשיבותה של זכות זו מקימה חזקה פרשנית, כי אין תכליתו של חוזה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות. יתרה מכך, כבר נקבע כי אף אם נסתרת החזקה או שאין אפשרות לפרש את החוזה באופן שיסיר את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, עשוי ביהמ'ש לפסוק כי ההוראה הרלוונטית סותרת את תקנת הציבור, ועל כן בטלה.

            רק לפני כחודשיים ימים פסק בית המשפט העליון בע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, כי:  

"הסוגיה שעניינה זכות הגישה לערכאות עשויה להתעורר במסגרת תחומי משפט שונים. ענייננו שלנו הינו בנפקות הנודעת לזכות זו במסגרת דיני החוזים. חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מקימה חזקה פרשנית, כי אין תכליתו של החוזה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות. כדברי השופט י' זמיר, "...יש מקום לחזקה שהצדדים לחוזה לא התכוונו למנוע תביעה על פי החוזה בבית המשפט. בהתאם לכך, בית המשפט יהיה נוטה לפרש הוראה כזאת באופן שיסלק את המחסום או המכשול מעל הדרך אל בית המשפט" (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 875-874); כן ראו, א' ברק, פרשנות במשפט: כרך רביעי - פרשנות החוזה (תשס"א), עמ' 619-618). זאת ועוד, כאשר נסתרת החזקה או שאין אפשרות לפרש את החוזה באופן שיסיר את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, עשוי בית המשפט לפסוק כי ההוראה הרלוונטית סותרת את תקנת הציבור, ועל כן בטלה היא בהתאם לאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973"

5.         משלא נמצאה בהסכם שבין הצדדים שלילה מפורשת של זכות התביעה של הבנק, אין מקום להסיק הסכמה כזו על דרך השלילה, ואין מקום ללמוד על הלאו מכלל ההן. ההסכם קבע כי הבנק "רשאי וזכאי" לנקוט בהליכי הוצל"פ ולא התייחס כלל לסעדים אחרים המוקנים בחוק. כאמור לעיל וויתור על זכות צריך להיעשות במפורש, ומקל וחומר שכך צריך לבוא לידי ביטוי וויתור על זכות גישה לערכאות. בית המשפט העליון אף הוסיף וקבע כי גם ויתור מפורש אפשר וייפסל, כך שבוודאי שאין להרחיב ולקרוא לחוזה את שלא נאמר בו במפורש בעניין זה.

6.         גם כשאני מביא בחשבון את הטענה כי מדובר בהסכם אשר נוסח בידי הבנק ויועציו, אינני יכול להגיע למסקנה אליה מכוון המבקש. כלל הפרשנות כנגד המנסח הינו כלל ידוע ומקובל ואין עליו חולק ככלל עזר להבנת לשון חוזה. כלל זה יכול לבוא לעזר כאשר מתעורר ספק מלשון החוזה, אולם קשה לראות כיצד מביא כלל זה להכנסת תניית וויתור על תביעות לתוך ההסכם דנן. כאמור לעיל, הגישה באשר לשלילת זכות התביעה הינה גישה דווקנית הדורשת אמירה מפורשת. כלל הפרשנות כנגד המנסח אינו יכול לגבור על החזקה לפיה לא התכוונו הצדדים לחוזה לשלול את זכות התביעה, ואף הוא אינו יכול לסייע למבקש במקרה דנן.

7.         אף הטענה, אשר מלכתחילה שובת לב היא, בדבר הצורך בשמיעת ראיות לשם קביעת אומד דעת הצדדים אינה יכולה לסייע למבקש במקרה דנן.

ראשית, טענה זו עומדת בסתירה מסוימת לטענה כי החוזה נוסח בידי הבנק. אם אכן נוסח ההסכם בידי הבנק, בלא שהמבקש נטל חלק בניסוח, בוודאי שאין הוא יכול להעיד ולטעון לכוונות המנסח את ההסכם. שנית, וחשוב מכך, כל הטענות בתצהירו של המבקש לעניין זה נטענו "לפי עצה משפטית".

            בסעיף 31 לתצהירו טוען המבקש כי ההסכם נוסח בידי הבנק יועציו, וסעיפים 27-30נטענו כולם על סמך עצה משפטית. רק בסעיף 32 ניתן למצוא טענה בלשון רפה של המבקש כי: " ככל שהבנתי מגעת, הרי בעת החתימה על ההסכם התכוונו שני הצדדים, הן אנוכי והן הבנק, כי במקרה שאפר את ההסדר על פי ההסכם, יהיה הבנק זכאי לפעול בדרך של נקיטת הליכי הוצאה לפועל, ובדרך זו בלבד. לפי עצה משפטית שקיבלתי ההסכם בין הצדדים אינו פותח את הדלת לסעדים אחרים ו/או נוספים העומדים לבנק במקרה של הפרתו על ידי".

            אין בפי המבקש טענה של ממש כי מדובר בנושא שעלה לדיון במסגרת משא ומתן בין בעלי הדין בטרם החתימה על הסדר הפשרה. אין כל הסבר הכיצד מסיק המבקש את כוונתו של הבנק בעת ערכית ההסכם, ואין כל הסבר, ואפילו דחוק, מדוע על הבנק לוותר על סעדים כלשהם במקרה שהמבקש יפר את ההסכם ביניהם. לפיכך, אין צורך בשמיעת ראיות בדבר כוונת הצדדים, שכן אין כל טענה עובדתית שזו אכן הייתה כוונתם בעת ניסוח ההסכם.

8.         המבקש הביא בסיכומיו ציטוט מדברי הנשיא ברק בענין אפרופים. סבורני לצד הדברים שהובאו, יש לקרוא גם את הדברים הבאים שנאמרו באותו פסק דין: