פסק-דין בתיק בשא 6029/05

1.         הנתבעים טוענים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

2.         התובענה הוגשה ביום 16.3.05. 

בכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעים/המבקשים התרשלו בטיפול בה במהלך אישפוזה בשנת 1992 עקב כאבים שנגרמו מהריון מחוץ לרחם, כשביצעו כריתה של החצוצרה הימנית ובשנת 1995, כשביצעו כריתה של החצוצרה השמאלית עקב הריון מחוץ לרחם, במקום לטפל בה טיפול שמרני ללא כריתת החצוצרות. 

3.         הנתבעים טענו כי ממועד ביצוע העוולות הנטענות, בשנים 1992 ובשנים 1995 ועד מועד הגשת התביעה, חלפו למעלה מ-7 שנים, תקופת ההתיישנות עפ"י סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

4.         ב"כ התובעת טוען  כי  אין מקום לנקוט בסעד הדרסטי של דחיית התביעה על הסף וכי יש מקום ליתן לתובעת יומה בביהמ"ש.

            עוד לטענתו, התובעת לא ידעה את העובדות הצריכות לענין, ולפיכך חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו תחל תקופת ההתיישנות "ביום שבו נודע לתובע עובדות אלה".

            עוד לטענתו, על המקרה חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקובע תקופת התיישנות בת עשר שנים, וזאת טרם חלפה בעת הגשת התביעה.

5.         מטעם התובעת הוגש תצהיר לפיו טענה כך:

"במועד אירוע התביעה, קרי, 8.9.95 , לא ידתי ( צ"ל ידעתי ה.ש. ח.ה.) כי הטיפול הרפואי שניתן לי על ידי הנתבעות...היה רשלני... אלא סברתי כי ניתוח כריתת החצוצרה השמאלית היה בלתי נמנע ונעשה מכורח מצבה הרפואי וכחלק מהטיפול הרפואי.

רק במהלך שנת 2001 עת נפגשתי עם פרופ' שנקר נודע לה כי במועד אירוע התביעה התרשלו הנתבעות בכך שלא אבחנו את ההיריון החוץ רחמי מבעוד מועד ויכלו להביא לסיום ההיריון החוץ רחמי על ידי  מתן טיפול אנטיביוטי ו/או על ידי התערבות כירורגית שמרנית".

(כך במקור ה.ש.ח.ה.).

עוד טענה בתצהירה כי:

"המדובר בעובדות שנעלמו מסיבות שלא תלויות בי ושלא הייתה באפשרותי למנען, שכן אינני מומחית ברפואה וסמכתי על הרופאים מטעם הנתבעת מס' 1, אשר הנם אנשי מקצוע ובעלי הידע, כי הם עושים את תפקידם כראוי ולא עלה על דעתי כי הם התרשלו כמפורט לעיל".

            התובעת נחקרה בביהמ"ש ואישרה כי בשנת 1999 נולדה לה בת, לאחר שעברה טיפולי הפרייה בין השנים 1995 עד 1999. היא העידה: "במהלך אותן שנים טופלתי ע"י מספר פרופסורים אשר ידעו שעברתי כריתת שתי החצוצרות".

דיון

6.         אכן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

            כלל הוא כי כאשר מוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף- ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (3) 455, 458.

            בענייננו העובדות ברורות ודין התביעה להידחות, על פי הגירסה העובדתית שעולה מדברי התובעת.

7.         סעיף 89(2) לפקודה, מאריך את תקופת ההתיישנות רק במקרים בהם הנזק התגלה במועד מאוחר יותר ממועד אירוע הנזק.