פסק-דין בתיק בשא 5518/06

1.         המשיבה 1 (להלן, גם "מפעלי גומי") הגישה תובענה אזרחית כנגד המבקשת. הושג הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בתובענה זו שבין מפעלי גומי לבין המבקשת. פסק הדין ניתן ביום 06.01.03. בגדר הסכם הפשרה התחייבה המבקשת לשלם למפעלי גומי סכום של 20,000 ש"ח. ואולם הותנה כי "הסך הנ"ל ישולם לב"כ התובעת עד לתאריך 01.02.04 בכפוף להסרת כל השעבודים ו/או העיקולים, אם ישנם, ...". המשיבים 2-23 בהליך שבפניי הם נושים שונים של מפעלי גומי שנקטו בהליכי עיקול כספים וצווי העיקול בגינם התקבלו אצל המבקשת (להלן - "נושי מפעלי גומי"). פשיטא, איפוא, התנאי האמור נסב לעניין הסרת העיקולים שהוטלו על-ידי נושי מפעלי גומי. אין חולקין כי נושי מפעלי גומי הם נושים רגילים ואין ביניהם נושים מובטחים.

2.         לנוכח זאת נקטה המבקשת בהליך של טען ביניים נגד מפעלי גומי ונגד נושי מפעלי גומי. נחה דעתי כי הבקשה הומצאה כדין. חלק מנושי מפעלי גומי הגישו הודעות פרטים. בסופה של דרך נועדה ישיבת קדם-משפט ביום 08.01.07. הוברר בה שאין מחלוקת בעניין מהות הבקשה ואולם חלק מן המשיבים, הם נושי מפעלי גומי, טוענים כי לא היה מקום לנקוט בהליך של טען ביניים והם עותרים לחייב בהוצאות. לעניין זה הוריתי על הגשת טיעונים בכתב. חלק מנושי מפעלי גומי, בגדר טיעונם שבכתב, טוענים כי לא היה מקום לנקוט בהליך של טען ביניים ומשום כך הם עותרים לחייב את המבקשת בהוצאות. שקלתי הטיעונים האמורים ומצאתי כי הדין עמם.

3.         המבקשת טוענת כי הסיטואציה שנפרסה לעיל העמידה אותה במצוקה שהובילה לנקיטת ההליך האמור. המבקשת אינה תובעת טובת הנאה בסעד השנוי במחלוקת שהרי נהיר לה שעליה לשלם את סכום פסק הדין. ואולם, אילו הייתה משלמת את סכום פסק הדין לנושי מפעלי גומי, הייתה חשופה לתביעה מצד מפעלי גומי. אילו הייתה משלמת את סכום פסק הדין למפעלי גומי, הייתה חשופה לתביעה מצד נושי מפעלי גומי. לנוכח זאת, ומשעה שעמדו בפניה טענות סותרות, הדרך המובהקת לפתרון מצב דיוני זה, היא הגשת הליך של טען ביניים.

4.         בחינת הנתונים שבפניי מעלה כי הנחת הבסיס של המבקשת שגויה בתכלית. מלכתחילה, בגדר הסכם הפשרה בין המבקשת לבין מפעלי גומי, גם נחזתה האפשרות האמורה, גם הוסדרה ונפתרה. המבקשת התחייבה לשלם למפעלי גומי את סכום פסק הדין עד לתאריך 01.02.04. ממילא, עד לאותו מועד פטורה המבקשת מתשלום כלשהו, וממילא לא חייבת הייתה לשלם בהתאם לצווי העיקול שהרי אותה עת לא הייתה מחוייבת בתשלום למפעלי גומי. מתאריך 01.02.04 אמורה הייתה המבקשת לשלם סכום פסק הדין למפעלי גומי, ככל שיוסרו העיקולים, או לנושי מפעלי גומי, ככל שלא יוסרו העיקולים. ממילא, מיום 01.02.04, ומשעה שמפעלי גומי לא דאגה להסרת העיקולים, מחוייבת הייתה המבקשת לשלם לאלתר את הכספים תוך ציות לצווי העיקול של נושי מפעלי גומי. לא הייתה, איפוא, כל נקודת זמן בה נמצאה המבקשת במצוקה כלשהי.

            לא ייפלא, לנוכח כל אלו, כי לכל אורך הדרך לא נוקטת מפעלי גומי בכל הליך ולא טוענת לכל זכות שלה בכספים האמורים.

5.         המבקשת אף לא נוהגת בתום לב. בקשתה הוגשה בשיהוי עצום, דהיינו ביום 15.03.06. ככל ששגיתי בהנחתי האמורה מעלה, יכול שהייתי מתייחס בהבנה למצוקתה של המבקשת, ככל שעסקינן בתקופת הביניים שמיום 06.01.03, הוא מועד פסק הדין, ליום 01.02.04, הוא המועד בו אמור היה להתחוור אל-נכון למי המבקשת אמורה לשלם, מכל מקום. המבקשת, איפוא, מעכבת תחת ידה את הכספים האמורים עד ליום 15.03.06. לנוכח המובהר בישיבת קדם-משפט דומה שכיום נהיר למבקשת שעליה להעביר את הכספים ללשכת ההוצל"פ הנוגעת בדבר, וככל שלא עשתה כן, אני מצווה עליה לעשות כן, לאלתר.

6.         גם חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, מסדיר את מכלול הסוגיות שבפניי, באורח ממצה ומדוייק. סעיף 51, הדן בפועלו של מקבל צו העיקול, קובע כי "מסירת נכס או תשלום-חוב לידי המוציא לפועל לפי צו עיקול בידי צד שלישי, פוטרים את הצד השלישי מאחריותו כלפי החייב". משמע, לנוכח הוראה זו לא היה כל חשש של המבקשת מטענה כלשהי שהייתה משמיעה מפעלי גומי כנגדה, ככל שהייתה פועלת על פי צו העיקול.

            לכך חוברת הוראת סעיף 47 לחוק הנ"ל הקובעת כי "הצד השלישי חייב למסור לידי המוציא לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה באופן, במועד ובמקום שראש ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן...". משמע, גם על דרך זו שומה היה על המבקשת, ככל שהיה ספק בידה, לפנות לראש ההוצאה לפועל על מנת שיקבע, ככל שיקבע, את "האופן, המועד והמקום", למילוי צו העיקול.

7.         לנוכח העובדה שעסקינן בשורה ארוכה של צווי עיקול אמורה הייתה המבקשת לפעול בהתאם להוראות סעיף 76(א) לחוק הנ"ל הקובע את דרך חלוקת הכספים כאשר מדובר ב "ריבוי הליכים ופסקי דין". כמבואר כהלכה בטיעוני ב"כ המשיבה 9, וכמובא בספרו של ד. בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מקום שמדובר בצווי עיקול במספר לשכות הוצל"פ "די לו לצד השלישי שהוא מפקיד את הסכום שבידיו בלשכת ההוצאה לפועל, שבה קיים אחד העיקולים שאושרו, ומודיע על קיומם של העיקולים האחרים..." (עמ' 451).

8.         מן הטיעונים שבפניי אני למד כי המשיבים 7, 9 ו- 15 עותרים לחייב את המבקשת בהוצאות. חרף האמור בטיעוני ב"כ המשיבה 11 לא הונחו בפניי טיעוני ב"כ המשיבה 6 ואין בדעתי להידרש לעניין זה. המשיבים האמורים, איפוא, זכאים להוצאות בגין הצורך שלהם להגיש הודעת פרטים, להתייצב לישיבת קדם משפט, ולהגיש טיעונים בכתב.

9.         לנוכח זאת, הנני מחייב את המבקשת לשלם לכל אחד מן המשיבים 7, 9 ו- 15 שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו, בהתאמה, לידיהם הנאמנות של ב"כ המשיבים 7, 9 ו- 15 תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. למותר לציין, כי שומה על המבקשת לנהוג בצווי העיקול בהתאם להוראות סעיף 76(א) לחוק הנ"ל.

10.        המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום ד' בניסן, תשס"ז (23 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.

קלדנית: שלומית ב. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: