פסק-דין בתיק בשא 533/05

1. העותרת היא חברה ממשלתית, אשר לטענת המשיבה, מחזיקה ברצועת קרקע בשטח שיפוטה בתוך מתחם חברת פי גלילות, שאף היא חברה ממשלתית. ביום 7.11.04 קיבלה העותרת מהמשיבה חשבון ארנונה לשנים 1997 - 2004, בסכום כולל של 5,510,800 ש"ח -  בעקבות כך, הגישה העותרת את העתירה בענייננו.

טענותיה של העותרת בעתירה, הן, בין היתר:

א. העותרת אינה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס בגינו נדרשה הארנונה. חברת פי גלילות, לגרסת העותרת, היא שמחזיקה במתחם, אשר בו לעותרת אך שטח קטן, ובין העותרת לחברת פי גלילות קיים הסדר לפיו העותרת שילמה במהלך השנים את תשלומי הארנונה לחברת פי גלילות, וזו העבירה את התשלומים למשיבה.

ב. המשיבה הפרה הוראות חוקי ההקפאה, מששינתה את סיווג נכסי העותרת, מבלי שנעשה שינוי כלשהו באותם נכסים.

ג. דרישת הארנונה מבוססת על טעות המשיבה באשר לגודל הנכס אשר מוחזק ע"י העותרת.

ד. דרישת הארנונה באופן רטרואקטיבי נעשתה בהעדר סמכות והינה מנוגדת לדין.

2. לטענת המשיבה דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכי ההשגה והערר. העותרת טענה כי אין מקום לדחות את עתירתה כמבוקש, משלא כל הנטען על ידה בעתירה הינו בסמכות מנהל הארנונה ועדת הערר.
3. ביום 9.2.05 הגישה העותרת השגה על הארנונה למנהל הארנונה בעיריית אשדוד - כפי שאכן הודיעה בעתירתה כי בכוונתה לעשות. בהשגתה על שומת הארנונה טענה העותרת בפני מנהל הארנונה את שטענה בעתירה. מיותר לציין, כי אין לנהל את אותו הליך באופן מקביל בפני מנהל הארנונה ועדת הערר - במידה שיוגש ערר - ובבית משפט זה.
4. המשיבה מבססת את טענתה כי יש לדחות העתירה על הסף, בעיקר, על ההלכה שנקבעה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ ואח' פ"ד נד(4) 481.  (להלן: "הלכת יזום"), והפסיקה שניתנה בעקבותיה ע"י בתי המשפט המחוזיים והשלום, ואשר הובאה במסגרת סיכומי המשיבה.

לטענת העותרת, ההלכה שנקבעה ביזום יש לסייגה אך ל "סמכות ועדת הערר בענייני ביוב ובעניין מים בלבד, ואין בה כדי להרחיב את סמכות ועדת הערר בענייני ארנונה".

5. דעתה של העותרת אינה נראית לי בעניין זה. בית המשפט בהלכת יזום - כב' השופטת א. פרוקצ'ה - התייחס לסמכותם העניינית של גופי ערר הפועלים במסגרת חוקים שונים. רק לאחר שקבע ההלכה הכללית לעניין זה, התייחס (מסעיף 6 ואילך בפסק הדין), באופן ספציפי לגופי הערר שהוקמו מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 ופקודת העיריות (אספקת מים), 1936.

כאמור בהלכת יזום "התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאת מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים", (שם עמ' 491-492), ובהמשך: "... בפירוש מסגרת הסמכויות של גוף הערר מסתמנת הנטייה לאפשר העלאת כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה - בין אם הטענה נושאת אופי עובדתי-טכני, ובין אם היא בעלת אופי כללי, עקרוני" (שם עמ' 494-495).

בית המשפט עמד על כך כי מגמת הפרשנות בפסיקה היא להרחיב את גדר הסמכותיות של גופי הערר ובכך להגשים יעד כפול "... מצד אחד, היא עונה לתכלית החשובה שבהבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעה בדרג מקצועי, יעיל, מהיר ומיומן. כמו כן, בדרך כלל היא מקנה לגורם הדן שיקול דעת רחב לסטות מן ההחלטה המקורית וליתן החלטה אחרת תחתיה. מן הצד האחר, מובטח פיקוח שיפוטי על החלטת גוף הערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית המבקר את פעולתה בין בערכאה שיפוטית רגילה ובין בבית המשפט הגבוה לצדק" (שם עמ' 495-496).

6. בענייננו, סמכויות מנהל הארנונה נקבעו בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ז - 1976. על פי סעיף 3(א) רשאי מי שחוייב בתשלום ארנונה להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד הטענות שהן:

(1)    "הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום.

(2)    נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו.

(3)    הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות."

בסעיף 3 (ב) לחוק נאמר: "אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות 1 - 3 של סעיף (א).

7. עיקר טענותיה של העותרת נכנסים למסגרת סעיף 3(א). לטענת העותרת, כאמור, אין היא מחזיקה בנכס - טענה לפי (סעיף 3א(3) לחוק; ונפלה טעות בגודל הנכס, בגינו הוטלה הארנונה - טענה לפי סעיף 3(א)(2).