פסק-דין בתיק בשא 4804/06

1.         בפני בקשה למחיקה/דחייה /של תובענה מפאת התיישנות.

2.         המשיבים הגישו נגד המבקשות, המשיב הפורמלי ונגד נגאר מוסה מחמד עלי בהאי אמסלם (להלן "אמסלם") תביעה כספית על סך של 9,100,000 ש"ח.

3.         המשיבים (כל אחד בנפרד) רכשו מאמסלם חלקות קרקע בתחום שיפוטה של המבקשת מס' 1 בין השנים 1987 עד 1992.

4.         המבקשות יזמו תוכנית מפורטת ותכנית איחוד וחלוקה בקשר לחלקות הנ"ל. בהתאם לתכנית, שאושרה ביום 19.3.93, נכללו בהקצאת החלקות לבניה נמוכה רק חלקות שכבר נרשמו על שם רוכשיהן, כאשר לגבי יתרת החלקות המהוות חלק מהתכנית - הן יועדו לבניה גבוהה או למלונאות ונופש.

5.         המשיבים לא נרשמו כבעלים של החלקות במועד אישור התכנית ולפיכך לא נכללו בהקצאת החלקות.

6.         בתביעתם טענו המשיבים כי המבקשות פעלו בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בכך שלא רשמו על החלקות הערת אזהרה בדבר הגשת/הפקדת התכנית המפורטת - דבר שגרם להטעייתם ברכישת החלקות. עוד טענו כי עובר לרכישת החלקות נמסר להם מידע מוטעה ו/או לא מדוייק על ידי המבקשות בקשר לחלקות.

7.         בת.א. 248/95 הגישו חלק מהמשיבים נגד אמסלם תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ולפסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים לאכיפת חוזי הרכישה מאמסלם. במסגרת תביעתם ביקשו המשיבים להתיר להם לפצל סעדים- בגין נזקים שנגרמו להם עקב אי יכולתם לממש את חוזי הרכישה ולהשתמש במגרשים שרכשו. בתאריך 20.10.96 ניתן פסק דינו של כבוד הנשיא סלוצקי, לפיו הוצהר כי המשיבים זכאים לאכוף את חוזי הרכישה עם אמסלם והוא מינה כונסי נכסים לשם ביצוע האכיפה וחלוקת החלקות למשיבים שם. באשר לבקשה לפיצול סעדים נקבע בפסק הדין כי מאחר והסעד המבוקש בתביעה הוא סעד הצהרתי - אין צורך בהיתר לפיצול סעדים ובכל מקרה טרם הגיע המועד לדון בבקשה מאחר והמועד להגשת בקשה לפיצול סעדים הינו לפני הגשת התביעה השניה. לאחר הגשת התביעה הוגשו תביעות על ידי משיבים נוספים. אמסלם ערער על פסק הדין (ע"א 8658/96) ובפסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 16.9.98 נקבע כי המשיבים זכאים לאכיפת חוזי המכר אך הדיון הוחזר לביהמ"ש לשם דיון מחודש באופן חלוקת החלקות לרוכשים. הדיון בכל התובענות אוחד בפני כבוד השופט ביין (כאשר שני המשיבים צרפו כנתבעים, פרט לאמסלם, גם את המבקשות בפני). במסגרת הדיון הגישו כונסי הנכסים בקשה למתן פסק דין חלקי בדבר ייחוד החלקות. בתאריך 21.3.99 ניתן להסכמת כונסי הנכסים תוקף של פסק דין חלקי. לאחר מתן פסק הדין החלקי ביקשו המשיבים לתקן את כתב התביעה, כך שיכלול גם סעדים זמניים. בתאריך 20.4.99  נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים. אמסלם הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו וטען כי לאחר מתן פסק הדין החלקי הסתיימו באופן סופי תביעות המשיבים, שעניינן בקשה למתן סעדים הצהרתיים, ועל כן מתן היתר לתיקון כתבי התביעה, יאפשר למשיבים להעלות טענות על פי עילות שהתיישנו, באופן המקפח זכויותיו. בהחלטה מיום 17.12.00 דחתה כבוד השופטת דורנר את בקשת אמסלם, תוך שהיא קובעת כי:

"פסק הדין החלקי סיים אך חלק מהמחלוקות /שהתגלעו בין הצדדים, בעיקר המחלוקות הנוגעות לסעדים הצהרתיים ולא סיים את המחלוקות הכספיות בינהם. על כן מוסמך היה בית המשפט המחוזי להתיר את תיקון כתבי הטענות בעילות שלא הסתיימו בפסק הדין החלקי".

8.         בבש"א 1558/03 במסגרת תיק זה, הגיש אמסלם בקשה לסילוק התביעה על הסף מפאת התיישנות ו/או שיהוי ו/או מעשה בי-דין. בפסק דין מיום 26.11.03 קבע כבוד השופט גרשון כי תביעת המשיבים נגד אמסלם מוצתה בתביעה קודמת שהגישו נגדו בת.א. 248/95 ולפיכך דין תביעתם כנגד אמסלם להימחק. ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט העליון - נמחק (ע"א 124/04).

9.         המבקשות הגישו בקשה זו למחיקה/דחייה של התובענה על הסף מפאת התיישנות. לטענתן, תביעת המשיבים הוגשה ביום 13.6.02. עילת התביעה הינה נזקים שנגרמו למשיבים עקב אישור התכנית (ביום 19.3.93) ו/או מעשי/מחדלי המבקשות עוד קודם לאישור התכנית ולפיכך היה עליהם להגיש תביעתם עד יום 19.3.00 - מועד התגבשות הנזקים הנטענים על ידם.

10.        המשיבים טענו בתגובתם כי היה על המבקשות להצטרף להליך שנקט אמסלם וכי לנוכח התנהגותן ןהשתהותן - יש למחוק את הבקשה. עוד טענו המשיבים להשתק פלוגתא לאור החלטת כבוד השופטת דורנר. לגופה של טענת ההתיישנות טענו המשיבים כי מרוץ ההתיישנות הופסק על ידי התובענה שהגישו לפסק דין הצהרתי ו/או על פי החלטת כבוד השופט ביין שהתיר תיקון כתב התביעה.

11.        המבקשות הגישו תשובה לתגובת המשיבים וטענו כי העלו את טענת ההתיישנות בכתב הגנתן ומשהמשיבים לא הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה ממילא לא קמה שאלת מחלוקת או פלוגתא נוספת והמשיבים מנועים מלעוררה כיום. עוד טענו כי המשיבים לא הוכיחו טענותיהם וכי בכל מקרה רק המבקשת מס' 1 היתה צד להליך אחד בלבד בבית המשפט המחוזי (בתביעה שהגישו המשיבים 10 ו- 11 בלבד).

דיון:

12.        כבר בסעיף 44 לכתב הגנתן טענו המבקשות כי:

"44.4. לחילופין, במידה וקמה עילה כלשהי לתובעים ו/או למי מהם כלפי הנתבעות או אחת מהן, הרי שעילה זו ו/או זכות התביעה התיישנה זה מכבר.

44.5 לחילופין, במידה והיתה עשויה לקום לתובעים או מי מהם עילת תביעה כנגד הנתבעות או אחת מהן, הרי שהיא נולדה לכל המאוחר עם הפקדת התכניות המפורטות ופרסום לוחות ההקצאה ו/או לחילופין עם מתן תוקף לתוכניות המפורטות, ולפיכך עילה זו על כל הכרוך בה, התיישנה זה מכבר, ולפיכך יש לדחות על הסף את תביעת התובעים".

13.        ההלכה היא כי "משהעלה הנתבע את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, הוא יצא ידי חובת ההוראה שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, והוא אינו חייב להגיש את הבקשה לדחיית התובענה בגלל התיישנות לפני הגשת בקשות אחרות באותה תובענה "( אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, תשס"ה 2005, עמוד 85). לפיכך, שמטענו המבקשות בכתב הגנתן  כי התביעה התיישנה , ולאור העובדה כי טרם התקיימה ישיבת קדם משפט כלשהי בתובענה (שהדיון בה הועבר למותב רק בשנת 2006 מפאת חוסר מעש) - אין לאמר כי המבקשות השתהו בבקשתן ואין מקום למחיקת הבקשה , כטענת המשיבים.

14.        למותר לציין כי לא חלה על המבקשות חובה להצטרף לבקשה של בעל דין אחר, במיוחד כאשר עילות התביעה נגד כל אחד מבעלי הדין שונה (וכאשר בקשת אמסלם למחיקת התביעה על הסף התקבלה מפאת מיצוי העילה וללא דיון ו/או הכרעה בשאלת ההתיישנות).

15.        אני מסכימה עם טענת המבקשות בכתב תשובתן, לפיה משנמנעו המשיבים מלהגיש כתב תשובה לכתב ההגנה לא מתעוררת הפלוגתא שהעלו המשיבים בתגובתם לבקשה, ולפיה מרוץ ההתיישנות הופסק.