פסק-דין בתיק בשא 3850/06

1.         בהמשך לדיון שהתקיים בפניי הבוקר, ולאחר שחזרתי ושקלתי את טענות בעלות הדין ועיינתי בחומר שבתיק, מצאתי לנכון לדחות את בקשת הרשות להתגונן, וליתן כנגד המבקשת פסק דין בהתאם לכתב התביעה.

2.         התביעה שבפניי הינה תביעת המשיבה, עורכת דין בעיסוקה, לשכר טרחה בהתאם להסכם שנחתם בינה ובין המבקשת.

            בהתאם להסכם על המבקשת לשלם למשיבה סכום של 3,800 $ בצירוף מע"מ בתחילת הטיפול, ואין חולק כי סכום זה שולם. ההתביעה הינה לתשלום נוסף לפי סעיף 1 ב' להסכם לפיו ישולם:

                        "בנוסף, 10% + מע"מ מכל סכום, שיפסק לטובת הלקוחה ו/או שהלקוחה תקבל בין עפ"ח פסק דין ובין עפ"י הסכם פשרה שיקבל תוקף של פס"ד, מכספים הנמצאים בחשבון הבנק המשותף שמתנהל על שם הלקוחה ובעלה".

           על פי התביעה שולם לידי המבקשת סכום של 159,624 ש"ח מתוך כספים אלה, ולפיכך זכאית המשיבה לשכ"ט נוסף בסך 17,431 (כולל מע"מ).

3.        המבקשת העלתה שתי טענות הגנה.

הטענה הראשונה היא כי ההסכם נחתם בעת שהיתה חולה ותחת השפעת תרופות "כאשר אני מטושטשת ומבולבלת".

טענה זו התבררה במסגרת הדיון כבלתי נכונה.

התברר כי ההסכם נחתם במהלך חודש אפריל 2005, כאשר מחלתה של המבקשת והטיפול התרופתי שניתן לה בעקבות כך ואשר גרם לבלבולה, אובחנה רק בחודש יוני 2005.

לפיכך, הטענה כי כי ההסכם נחתם בעת שהמבקשת לא היתה במצב אשר אפשר לה להבינו, אינה יכולה להתקבל.  

4.         בפי המבקשת אין טענה כי המשיבה הטעתה אותה בכל דרך אחרת באשר לתוכנו של ההסכם, אלא אך כי הסכם זה אינו משקף את ההסכמה המוקדמת שהיתה ביניהן, וכי הוחתמה עליו תוך ניצול מצבה.

            מאחר והוברר כי הטענה בדבר השפעת תרופות אינה נכונה, המשמעות היא כי ההסכם מבטא את הסכמת בעלות הדין, או כי המבקשת לא טרחה לעיין בו בטרם החתימה.

            ההלכה בעניין זה ברורה וידועה ולפיה לא יישמע אדם בטענה כי לא ידע על מה חתם. עוד בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, נדחתה טענת ערב כי נוסח השטר עליו חתם לא תאם את ההסכמות אליהן הגיע. בית המשפט קבע כי:

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החוזה על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". 

וראו בעניין זה, בין השאר, גם ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק , פ"ד מד(1) 341;ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד נד(3) 591.

5.         למען הסר ספק, יובהר כי ההסכם הינו קצר ומנוסח בלשון פשוטה וברורה, ואין מדובר במקרה בו עורך דין מחתים את לקוחו על הסכם שכר טרחה הכולל סעיפים מורכבים עד כי יש לקבל שמי שאינו בקיא לא יוכל להבין את האמור בהסכם.

            לפיכך, אני קובע כי ההסכם בין בעלות הדין, מחייב את המבקשת. 

6.         הטענה השנייה של המבקשת היא כי לא זכתה לטיפול ראוי מצידה של המשיבה אשר לא טרחה ללוותה לישיבות שונות בבית המשפט, יחידת הסיוע ובית הדין הרבני.

            אף טענה זו אינני יכול לקבל. התברר כי המשיבה פעלה לפי הוראות המבקשת, ליוותה אותה לפחות לשתי ישיבות בבית המשפט ואחת ביחידת הסיוע, הגישה בשמה כתב הגנה, תביעה למזונות ובקשות שונות.