פסק-דין בתיק בשא 3626/07

1.         המבקש, הנתבע בתביעה העיקרית, עותר לדחיית התביעה אשר הגישו נגדו המשיבים על הסף בנימוק של מעשה בית דין ושימוש לרעה בהליכי משפט, ולחילופין, למחיקת התביעה בהיותה טורדנית וקנטרנית.

2.         המשיבים ניהלו חשבון בנק אצל המבקש (להלן: "החשבון") ובמסגרתו הועמדו שלוש הלוואות, האחרונה מביניהן הינה מיום 2.5.04 על סך של 77,000 ש"ח (להלן: "ההלוואה").

לטענת המשיבים, הבנק ניצל היותם עולים חדשים ואי-שליטתם בשפה העברית על מנת להחתים אותם על תנאי ההלוואה תוך לחץ ואיומים. חמור מכך, כספי ההלוואה לא הועברו לידי התובעים ולא הופקדו בחשבון, אלא הם נגנבו מקופת הבנק. מכאן התביעה להחזר סך של 40,000 ש"ח וכן תשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 ש"ח.

3.         מהבקשה עולה כי ביום 28.6.05 הגיש המבקש נגד המשיבים תביעה בהליך של סדר דין מקוצר לבית משפט השלום בחיפה ב-ת.א. 10836/05 בגין החוב אשר הצטבר בחשבון על סך של 75,092 ש"ח  (להלן: "התביעה"). המשיבים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן מפני התביעה בה הועלו טענות דומות לטענות המפורטות בכתב התביעה בתיק זה (להלן: "הבקשה למתן רשות להתגונן").

            ביום 6.2.06 ניתנה החלטת כב' השופט ברגר בבקשה למתן רשות להתגונן (להלן: "ההחלטה"), לפיה נדחו טענות המשיבים לגופן, אף כי ניתנה להם הזדמנות להתגונן מפני התביעה בכפוף להפקדת סך של 7,500 ש"ח.  המשיבים הגישו ערעור על ההחלטה ובדיון שהתקיים ביום 20.6.06 הערעור נדחה ובהתאם לכך ניתן נגד המשיבים פסק דין על מלוא סכום התביעה (להלן: "פסק הדין"). מכאן הבקשה, בה נטען כי פסק הדין מהווה מעשה בית דין החוסם את דרכם של המבקשים להגיש תביעתם מחדש ובהתאם לכך יש לדחות את התביעה על הסף בהתאם לתק' 101 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, או, לחילופין, בהתאם לתק' 101 (א) (3) לתקנות הנ"ל, וזאת בשל שימוש לרעה בהליכי משפט.

4.         המשיבים הגישו תגובתם לבקשה בה הם חזרו על טענותיהם בכתב התביעה. הם הפנו לחוות הדעת המצורפת לכתב תביעתם ולטענתם פסק הדין בתביעה לא ניתן "במהלך בירור בביהמ"ש" וכי נמנעה מהם הרשות להתגונן אך מהטעם כי ידם אינה משגת הפקדת הסכום אשר נקבע בהחלטה.

5.         בהחלטה בבקשה למתן רשות להתגונן קבע כב' השופט ברגר לעניין טענות המשיבים מפני התביעה, כדלקמן:

" שוכנעתי, כי למבקשים אין כל הגנה כנגד התביעה, וכי בבקשתם קיימת היתממות לעצם לקיחת ההלוואה, כאשר למעשה נטלו את ההלוואה לכיסוי חובותיהם, חובות אשר נצברו בחשבון העו"ש ובהעמדת הלוואות שנטלו לפרעון מיידי.

המבקשים ניסו להגיע להסדר עם נציגי הבנק ואף שלחו לבנק מכתבים בהם הודו בחוב וביקשו להקל עמם בפריסת החוב נוכח מצבם הכלכלי.

ברם, כל אלו לא מנעו מהמבקשים לטעון כי הבנק הפעיל עליהם לחץ, איומים אשר רק מפאת היותם עולים  חדשים נאלצו לחתום על הסכם ההלוואה.

בנוסף, טענו ועוד חמור מהנ"ל, כי הבנק החתים אותם על חוזה ההלוואה למראית עין, וכספי ההלוואה נכנסו לחשבונם ויצאו ממנו מבלי שהמבקשים יודעים לאן נעלם הכסף מחשבונם.

גירסה זו כאמור, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הכלכלית אליה נקלעו המבקשים, אשר לא יכלו לעמוד בהחזרי ההלוואות עד שנזקקו להלוואה נוספת לכיסוי יתרת החובה וגם בהלוואה זו לא עמדו בשל תאונת העבודה שארעה למבקשת בגינה הפסיקה את עבודתה ואינה עובדת עד היום.

נוכח כל אלו ראוי לדחות את הבקשה למתן רשות להגן ולחייב את המבקשים בהוצאות לדוגמא.

יחד עם זאת וע"מ לאפשר למבקשים את יומם בבית המשפט ובהתאם להוראות תקנה 210 לתקסד"א, אני מקבל את הבקשה למתן רשות להגן, בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו את הוצאותיו של המשיב בסך של 7,500 ש"ח בקופת בית המשפט תוך 20 יום  מהיום, בתום המועד ובהעדר הפקדה, תידחה הבקשה למתן רשות להגן והמשיב יהיה רשאי ליטול פסק דין על-פי האמור בכתב התביעה".

מהמצוטט לעיל עולה, כי למעשה לא היה מקום לתת למשיבים רשות להתגונן מפני טענות ההגנה אותן הם שוב מעלים בתביעה בתיק זה, וכדברי כב' השופטת נתנאל-שרון בערעור אשר הוגש על אותה החלטה, רק חסד נעשה איתם כאשר ניתנה להם הזדמנות להתגונן מפני התביעה כנגד הפקדת סך של 7,500 ש"ח.

6.         ב- ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 124 נפסק כדלקמן:

" יש הבדל משמעותי בין הליך, שעניינו מחיקת תביעה על הסף, לבין הליך, שעניינו דחיית בקשה למתן רשות להתגונן ומתן פסק-דין בעקבות הדחיה. במקרה הראשון, מחיקת התביעה על הסף אינה מקימה מעשה-בית-דין, ויכול התובע לחזור לתביעתו אם וכאשר יציב עילת תביעה טובה שיכולה לעמוד בפני הביקורת.

מה שאין כן בפסק-דין בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן, שאז מתהווה מעשה-בית-דין".

בנסיבות מקרה דנן, הואיל והבקשה למתן רשות להתגונן נדחתה ובמקום זאת ניתן נגד המשיבים פסק דין בתביעה, אזי נוצר מעשה בית דין, ומטעם זה דין התביעה להידחות על הסף בהתאם לתק' 101 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי .