פסק-דין בתיק בשא 2225/06

1.         עד שנתה ה-21, התגוררה המבקשת בישראל. בשנת 1958, עזבה המבקשת את הארץ לרומא, לצורך לימודי מקצוע האחות אצל הנזירות הפרנציסקניות. בשנת 1964 סיימה המבקשת את חוק לימודיה באיטליה. שנתיים לאחר מכן נשלחה ללבנון על ידי המסדר בו שירתה, וזאת לצורך שירות כאחות בבית חולים בבירות. לשם כך, הנפיק הוותיקן למבקשת דרכון דיפלומטי. בלבנון הכירה המבקשת בן זוג לו נישאה.

כל העובדות דלעיל אינן שנויות במחלוקת.

2.         הוריה של המבקשת נפטרו בשנות ה-70. תחילה נפטר האב בשנת 1976 ושנתיים אחריו הלכה אף אשתו לעולמה. ההורים הותירו אחריהם נכסים. נכסים אלה נמכרו על ידי אחיה של המבקשת - המשיב 10, אשר טען כי קיבלם מן האב קודם פטירתו. הקונים הגישו תביעה נגד האם ועזבון האב, לביצוע בעין של העסקה וזכו בפסק דין בהעדר המבקשת.

המבקשת, אשר טענה כי חלקה בעיזבון האב ניטל ממנה שלא כדין - כאשר היא אף לא זומנה להיות צד בתביעה שהגישו הקונים - משיבים 1 ו-3 - הגישה בקשה לביטול פסק הדין.

במהלך ההליכים לביטול פסק הדין הועלתה הטענה כי המבקשת הינה נפקדת. לשם כך הוריתי על צירוף האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק נכסי נפקדים התש"י-1950.

עקב כך, הוציא האפוטרופוס על נכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס") ביום 18.1.06 תעודה לפי סעיפים 30(א) ו-(ב) לחוק נכסי נפקדים, לפיה המבקשת הינה נפקדת במובן החוק הנ"ל, וכי כל חלקיה בעיזבון הוריה המנוחים הינם נכסי נפקדים המוקנים לאפוטרופוס על פי החוק. (ר' תעודה בתיק בש"א 1691/06).

3.         בבקשה זו שלפני, עותרת המבקשת כי הכרזתה כנפקדת תבוטל. לטענתה, היא מעולם לא היתה אזרחית או נתינה של מדינת לבנון. מגוריה בלבנון היו לתקופה קצרה מאוד, לפי דרישת הכנסיה, אותה שירתה כאחות, וכי היא עזבה את לבנון בשנת 1968 לכווית, שם התגוררה שנים רבות עם בני משפחתה, עד כי בשנת 1985 עברה לגור בקנדה - שם הם מתגוררים עד עצם היום הזה. המבקשת לא ויתרה מעולם על אזרחותה הישראלית, וגם כיום הינה מחזיקה בתעודת זהות ודרכון ישראליים.

לטענתה, במועד פטירת הוריה התגוררה בכווית - מדינה שאינה אחת המדינות הנזכרות בחוק נכסי נפקדים, ובהתאם, אין להכריז עליה כנפקדת.

4.         האפוטרופוס, וכן משיבים 1, 2 ו-10 מתנגדים לבקשה. לטענתם, משעברה המבקשת ללבנון, ונישאה שם לאזרח לבנוני - הרי הפכה להיות נתינה לבנונית ובמעמד זה גם המשיכה להיות עת התגוררה בכווית. על כן יש לראותה כנפקדת לנוכח הגדרת נפקד שבסעיף 1 לחוק, הקובע כדלקמן:

"(ב)"נפקד" פירושו -

(1) אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו התש"ח   (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר התש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה -

( I ) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עיראק או תימן, או

 ( II ) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל, או

( III ) היה אזרח ארצישראלי ויצא ממקום-מגוריו הרגיל בארץ-ישראל (א)        אל מקום שמחוץ לארץ-ישראל, לפני יום כ"ז באב התש"ח (1 בספטמבר 1948); או

(ב) אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה;

(2) חבר בני-אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה האמורה בפיסקה (1) - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או על ידי אחר ושכל חבריו, שותפיו, בעלי-מניותיו, מנהליו או מנהלי-עסקיו הם נפקדים כמשמעותם בפיסקה (1), או שנפקדים כאלה מכריעים באופן אחר בהנהלת עסקיו, או שכל הונו הוא בידי נפקדים כאלה;"

5.         המבקשת טוענת כי לא היתה מעולם נתינת לבנון. כאמור, היא החזיקה בדרכון ישראלי, וכן דרכון דיפלומטי של מדינת הוותיקן. לצורך נסיעתה מלבנון לכווית, הונפקה עבורה תעודת מסע (LAISSEZ PASSER) לבנונית, בה נרשם כי אזרחותה טעונה בירור.

לטענתה, מגוריה בלבנון היו זמניים בלבד, מכח הכורח שהטילו עליה הכנסיה והמסדר אליהם השתייכה. מקום מגוריה הקבוע, בעת פטירת הוריה היה בכווית - מדינה שנתיניה ואזרחיה אינם נחשבים כ"נפקדים" לצורך החוק. על כן, הכרותה כנפקדת לא היתה כדין ומן הדין לבטלה.

6.         המבקשת צירפה לתצהירה, בין היתר, את המסמכים הבאים: