פסק-דין בתיק בשא 180033/07

1. החלטתי לדון בערעור זה על דרך סיכומים בכתב בלבד, כאמור בתקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, יחד עם תקנה 8 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בערעור על שומת השבחה), תשמ"א - 1981.

2. בפני ערעור בהתאם לסעיף 14 (ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה (תשכ"ה - 1965), להלן - "התוספת והחוק", על סירובה של המשיבה ליתן למערערים פטור מהיטל השבחה, לו הם, לטענתם, זכאים, על פי האמור בסעיף 19 (ג) (1) לתוספת , בגין בקשתם להיתר בניה על דירותיהם ברח' יערי מאיר 26, ת"א - יפו, גוש 7186, חלקה 12 (להלן - "המקרקעין"). המערערים, הבעלים במשותף של המקרקעין, מגרש ריק שטרם נבנה, הגישו בקשה להיתר בניה ואושרה בניה ל-38 דירות בהתאם ללוח ההקצאות של תב"ע 1112 ג'. המערערים והמשיבה הסכימו לקבל ולאמץ שומה מוסכמת של ההשבחה וההיטל הנגזר ממנה, ואין מחלוקת לגבי סכומי ההשבחה שנקבעו בשומה המוסכמת. אולם המערערים ביקשו מהמשיבה לקבל את הפטור האמור בסעיף 19 (ג) (1) לתוספת, על 13 דירות, לגבי בניה שעד לשטח של 140 מ"ר  לכל אחת מדירות אלו, 8 דירות של 8 מיחידי המערערים, פטור לדירה אחת לכל אחד מהם, מערער אחד המבקש את הפטור  ל-2 דירות, לו ולבנו, והמערער האחרון, לשלוש דירות, לו לבנו ולבתו. המשיבה דחתה את הבקשות לפטור ומכאן הערעור.

3. הערעור הוגש ביום 27.11.07. בהחלטתי מיום 05.12.07, ביקשתי את תשובת המשיבה לכתב הערעור, בכתב, תוך 30 יום. החלטתו זו נשלחה לצדדים בתאריך 06.12.07. תגובת המשיבה הגיעה לבית המשפט רק ביום 24.01.08, דהיינו, באיחור ניכר, ורק אחרי פניית ב"כ המערערים לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין בהעדר תשובה, מיום 7.01.08. אולם לאחר שסוף סוף הוגשה תגובת המשיבה, נתקבלה אף תשובה מטעם המערערים, לגופו של עניין, תוך זניחת הבקשה לפסק דין בהעדר תגובה, וטוב שכך נעשה, כשהתנהגות חברית בין חברי הלשכה, הולכת ונעלמת מהארץ. אמרתי כי טוב עשתה ב"כ המערערים, כי ממילא גורל הערעור להתקבל.

4. טענתה הראשונה של ב"כ המשיבה הינה להעדר סמכות. הטענה היא כי לאור העובדה כי התקבלה שומה מוסכמת, כאמור בסעיף 14 (ב) רישא לתוספת, וללא שהתנהל הליך לקבלת שומה אחרת ושומה מכרעת, כאמור בסיפא לסעיף הנ"ל, הרי אין כל מקום לערעור בהתאם לסעיף 14 (ג), כאשר ערעור זה מוגבל אך להכרעת השמאי המכריע. והיות וענייננו בערעור על אי מתן הפטור הנזכר בסעיף 19 (ג) (1), הערעור הוא כנגד "החלטה של רשות" בעניין מינהלי, שאז הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מינהלים, כאמור בסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים, תש"ס - 2000 .

אינני מקבל את הטענה. ערעור, כאמור בסעיף 14 (ג), הינו אף על עצם החיוב בהייטל, ההייטל, על כל הפטורים שהתוספת דנה בהם. המחלוקת הינה באם נתקיימו התנאים, על פי הוראות התוספת, לחיוב בהייטל השבחה, באופן מלא או חלקי. במחלוקת זו, הפורום שנקבע להכרעה הינו בית משפט השלום, בערעור כאמור בסעיף 14 (ג) לתוספת (ראה בג"ץ 7129/00 עידו דון יחיא ואח' נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פד"י נ"ד (5), 218). פרשנותה של ב"כ המאשימה להוראות סעיף 14 (ג) אינה סבירה. חישוב הייטל השבחה נעשה בדרך של קביעת השומה, כשההייטל הינו 50% מסכום ההשבחה, ועתה יש לנכות או לבטל את החיוב בהייטל בהתאם לפטורים להם זכאים הבעלים, כמפורט בתוספת. הטענה כי רק לאחר קבלת שומה מכרעת ניתן להגיש ערעור לבית משפט זה, אף אינה עולה בקנה אחד  עם לשון החוק. אם שתקה השומה המוסכמת לעניין הפטור - כפי שכנראה נעשה הפרשתנו - ובעלי הדין חלוקים ביניהם לעניין תחולתו, מדוע שההכרעה במחלוקת זו לא תבוא בפני בית משפט השלום, הפורום הנכון לדיון בכל הנוגע והכרוך בהייטל ההשבחה. ב"כ המשיבה לא ביקשה כי ההכרעה בסכסוך זה תוחזר לשמאי המוסכם, וטוב שכך עשתה, כאשר ענייננו במחלוקת בשאלה המשפטית. על כן, סמכות ההכרעה במחלוקת זו הייתה ונותרה בפני.

5. ועתה, לגופו של הערעור.

ב"כ המשיבה יודעת היטב כי במחלוקת זהה, לעניין הזכות לפטור כשהמקרקעין הינם קרקע לא מבונה, כבר ניתן על ידי פסק דין בעניין מנדלסון רינה אח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ת"א  (בש"א 166225/07, לא פורסם), וזאת לאור האמור ברע"א 5138/04, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, מטר יהודה נ' ישוב נווה שלום, חברה מוגבלת בערבות (לא פורסם - מיום 30.08.07). בפרשת מנדלסון הנ"ל קבעתי כדלקמן:

"על כן, לטעמי, ההלכה הקובעת כי הפטור לא יינתן לדירה  חדשה

 שתיבנה על מגרש לא מבונה, אלא אך ורק על הרחבת דירה קיימת

 או שנסתרה הדירה הקיימת ונבנית אחרת במקומה, בוטלה ואינה

קיימת   עוד.  הפרשנות   של  פטור  אך  "לבנייה שהיא כהרחבה",

המבוססת   כולה  על  נוסח  סעיף  19 (ג)  (1)  במקורו, טרם  תיקון

טעות   ההדפסה,  כך  שמדובר  לכאורה  רק   בדירות   ש"שימשו"

למגורים,  בלשון   עבר,  כבר   נמצאה   כמוטעית   על  ידי   שופטי

בית המשפט  העליון  בפרשת  הישוב  נווה  שלום,  רע"א 5138/04.

גם   הפרשנות  התכליתית    הדוברת   בצורך  לצמצם  את  הפטור

מהיטל  הפוגע  בקופה  הציבורית, מן הדין כי תסמוך יתדותיה על

לשון החוק".

בפסק דיני אף הבהרתי מדוע ניתן להסתמך על  האמור ברע"א 5138/02 הנ"ל, על אף שלכאורה, הקטע הרלוונטי לענייננו הינו אך אימרת אגב. בנסיבות אלו, וכל עוד לא בוטל פסק דיני בערעור (שטרם הוגש!) או שניתן פסק דין בבית המשפט העליון בנושא הנידון, בערעור שהוגש בפרשת חאמיאסי (בש"א (מחוזי נצ') 3034/04, הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים" נ' ד"ר זיאד חמאסי (לא פורסם), אין למשיבה, כרשות הציבורית, הזכות לדחות את בקשת המערערים לפטור נשוא סעיף 19 (ג) (1) לתוספת. לכל היותר זכאות המשיבה להתנות את מתן הפטור בהתחייבות המערערים לשלם את מלוא ההייטל, ללא ניכוי הפטור, באם ישוב בית המשפט העליון ויחזור על הלכת פסק דינו בעניין צרי (רע"א 7417/01 לאה צרי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, גבעתיים, פ"די נ"ז (4) 879).