פסק-דין בתיק בשא 177900/05

ערעור על החלטת כבוד הרשם יוחנן גבאי מיום 11.7.05 (להלן: "ההחלטה") ובה הוטל עיקול זמני, לאחר הגשת תביעה, על כספי המערערים שנפסקו להם כהוצאות המשפט בהתאם להחלטת כבוד הרשמת עפרון מיום 6.7.05 (להלן: "החלטת הרשמת עפרון").

1.         בגדר תביעה שהגיש הבנק נגד המערערים הוצא נגדם  צו עיכוב יציאה מן הארץ ובהתאם להחלטת הרשמת עפרון מיום 6.7.05 הוכרז צו זה כמי שפקע. באותה החלטה השיתה הרשמת נגד הבנק הוצאות שכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בהחלטה נשוא הערעור שבפני הטיל הרשם גבאי עיקול זמני על סכום ההוצאות אותו חויב הבנק לשלם למערערים. לאור החשיבות המיוחסת בערעור ללשון החלטת הרשמת עפרון להלן נוסחה בקטע הרלוונטי:

"המבקש ישא בהוצאות שכ"ט ב"כ המשיב בסך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ ריבית והצמדה עד התשלום בפועל. ההמחאה תהייה ערוכה לפקודת ב"כ המשיבים, עורך דין שדה שמואל. הסכום ישולם בתוך 10 ימים ולא יקוזז מתוך חובם של המשיבים אם ובמידה קיים חוב כזה."

2.         שתיים הן הטענות שנטענו בערעור, בעיקרי הטיעון ובסיכומי המערער:

האחת, כי ההוצאות נפסקו לזכותו של עורך דין שדה ולא לזכותם של המערערים ועל כן לא ניתן היה לעקלן כזכויות של המערערים הניתנות לעיקול. השניה, כי אופן הגשת בקשת העיקול ונוסחה לוקים בחוסר תום לב בכך שלא צורפה החלטת הרשמת עפרון לבקשה להטלת עיקול זמני ונמנעה מהרשם היכולת לעיין בנוסחה, באופן  שיבהיר לו כי ההוצאות נפסקו לטובת פרקליט המערערים ולא לטובתם.

3.         נטען על ידי פרקליט הבנק, ויש לקבל את הטענה, כי הערעור הוגש באיחור ומן הטעם הזה בלבד דינו להדחות על הסף:

צו העיקול ניתן ביום 11.7.05 ונמסר למערערים במסירה אישית ביום 17.7.05. אם בכך לא די הרי שפרקליט הבנק שלח הודעה בפקס לפרקליט המערערים על הטלת העיקול, זאת ביום 17.7.05.  הערעור הוגש ביום 25.9.05, דהיינו באיחור של חמישה ימים.

המועד להגשת ערעור קבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 ועל כן אחור בהגשתו מצריך הגשת בקשה ובה "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשת הערעור. לאחר שהמשיב הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף מהטעם שהוגש באיחור, הגישו המערערים בקשה להארכת המועד להגשת הערעור (בש"א 183828/05).  יחד עם זאת  במהלך הסיכומים עתר פרקליט המערערים למחיקת הבקשה להארכת מועד משום שלפי טענתו המערערים אינם זקוקים לה. אשר על כן אני מורה על מחיקת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

יחד עם זאת הערעור הוגש באחור, אין בפני בקשה להארכת המועד להגשתו ואף לא ראיתי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד כאמור. לפיכך, יש לדחות על הסף את הערעור.

4.         למעלה מן הצורך אתייחס גם לטענות המועלות בערעור לגופו של עניין:

א.         בהחלטת הרשמת עפרון נקבע כי הבנק ישא בהוצאות המערערים ושכר טרחת פרקליטם בסך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הלכה פסוקה היא כי הוצאות ושכר טרחה שנפסקו למי מהצדדים נפסקו להם ולא לפרקליטם, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת. הרשמת עפרון לא קבעה אחרת, אלא קבעה את דרך התשלום באמצעות המחאה לפקודת פרקליט המערערים. אין בדרך התשלום האמורה כדי לזכות את הפרקליט, באופן אישי, בהוצאות שנפסקו למערערים ועל כן לא היתה מניעה לעקלן.

ב.         הבקשה להטלת עיקול, אשר הוגשה על ידי הבנק לכבוד הרשם יוחנן גבאי מפרטת במפורש ברישא שלה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי צו העיקול המבוקש הוא על כספים שנפסקו למערערים במסגרת הוצאות משפט בבש"א 168367/05. עוד נאמר ברישא לבקשה כי למרות שאפשר, לכאורה, לסבור כי ההוצאות נפסקו לטובת פרקליט המערערים הרי שלדעת הבנק הוצאות אלו נפסקו לטובת המערערים בעצמם. אשר על כן לא זו בלבד שלא מצאתי מתום באופן ניסוח הבקשה, אלא שהבנק פרש בפני הרשם את כל ומלוא העובדות הרלוונטיות, הנחוצות לצורך מתן ההחלטה בבקשה להטלת צו עיקול זמני.

למותר לציין כי לא היה הכרח לצרף את החלטת הרשמת עפרון לבקשה  להטלת העיקול הואיל והתיק כולו, על החלטותיו, מועלה לרשם ביחד עם הבקשה להטלת עיקול והוא אף יכול להעלותה על המחשב.

מן הטעמים האמורים לעיל אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערערים לשלם לבנק הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן בלשכתי, כ"ז בכסלו, תשס"ו (28 בדצמבר 2005).

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.