פסק-דין בתיק בשא 176922/05

• 1.       לפניי בקשה לדחייתה על הסף של תביעה להשיב הפרשי ארנונה.
• 2.       התובע טוען כי הנתבעת מצאה, במדידה חוזרת, ששטח הנכס קטן מזה שנמדד ב-2 מדידות קודמות ב-5 מ"ר; כלומר: אינו 96 מ"ר אלא 91 מ"ר (סטייה של כ-5%). לפיכך גביית-הייתר בעבר הייתה בגדר נזק שנגרם לתובע ברשלנות הנתבעת, ולחלופין עושר שעשתה הנתבעת על חשבונו של התובע ולא במשפט, ודינה השבה למפרע עד לקצה תקופת ההתיישנות.
• 3.       הנתבעת ביקשה את דחיית התביעה על הסף, בטענה שהסמכות העניינית לדון בהשגה מעין זו אינה נתונה לבית המשפט אלא למנהל הארנונה, לוועדת הערר ולבית המשפט לעניינים מינהליים [חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ('החוק')]. סעיף 3 בחוק האמור קובע כי ניתן להגיש השגה כאמור רק לפני מנהל הארנונה, ורק תוך 90 יום; ואילו התובע, שלא השיג במועד על המדידה המקורית ועל השומה שנקבעה לפיה, איבד את זכותו להשיג עליהן או לתבוע בגינן.
• 4.       אני סבור כי הדין עם הנתבעת-המבקשת, מטעמיה המלומדים שפורטו, נומקו ובוססו בהרחבה בבקשתה ובתשובתה לתגובת התובע-המשיב. לא מצאתי ממש בתגובת התובע-המשיב, שלפיה כביכול אין מדובר בתקיפה ישירה של שומת הארנונה אלא בתביעת-השבה כספית רגילה.
• 5.       התובע טוען כי השיג במועד, קרי: סמוך לאחר שנודעו תוצאות המדידה החוזרת, שאז עמה עילת ההשגה. איני מסכים עמו. עילת ההשגה היא המדידה המקורית השגויה, והתובע יכול היה, לו בדק אותה אז מטעמו, להשיג עליה מלכתחילה. התובע נמנע מלבדוק את מדידת הנתבעת, ונטל בכך את הסיכון שאם היא שגויה - תאבד לו זכות ההשגה מקץ 90 יום.
• 6.       אי-בדיקה, מתוך רצון לחסוך בעלויות, הוא התנהלות אנושית מקובלת; אולם אין הוא מקנה זכויות, ואין הוא משמר זכויות שהדין תוחם אותן. לדוגמא, חוק המכר מורה כי על הקונה לבדוק את הממכר מייד עם קבלתו. קונה רשאי לסמוך על המוכר ולחסוך את עלויות הבדיקה, אולם הסיכון לאיתורה של אי-התאמה שלא נגלתה לו מחמת אי-הבדיקה הוא עליו. דוגמא נוספת היא ערעור על פסק דין. בדיקתם של סיכויי הערעור בהליך משפטי עשויה להצריך ייעוץ מקצועי יקר; אולם מי שנמנע מהשקעה זו במועד, וגילה לאחר זמן, בעקבות תוצאותיו של הליך משפטי אחר, כי פסק הדין שקיבל בעניינו היה שגוי - לא יוכל להישמע בטענה שעילת הערעור קמה רק עתה, ולפיכך הוא רשאי לערער עתה או לתבוע השבה בגין החיוב השגוי. בענייננו זכות ההשגה תחומה ל-90 יום. משמעות הדבר כי כל נישום רשאי לבדוק את השומה ולהשיג עליה תוך 90 יום, או לסמוך על העירייה ולוותר על זכות הבדיקה וההשגה; בבחינת: "ידבר עתה - או לנצח יידום".
• 7.       התובע קובל על התוצאה הנגזרת מן האמור, שלפיה טעות לא תתוקן. מבלי לקבוע מסמרות בעניין הטעות (אולי דווקא המדידה המאוחרת הייתה שגויה, והתובע ייהנה מכאן ולהבא משומה-בחסר?), יש להעיר כי הנורמה שלפיה טעויות מינהליות מתוקנות מכאן ולהבא, או לכל היותר למפרע לתקופות קצרות מאוד, מטעמים הקשורים בצפיותו, וודאיותו ויציבותו של התקציב הציבורי, הנה נורמה משפטית מקובלת אפילו בהקשרים סוציאליים, שבהם בוודאי האמפתיה כלפי הנזקק שקופח היה מרבית.

ראו, לעניין זה, חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, בסעיף 13; חוק התגמולים לחסידי אומות העולם, תשנ"ה-1995, בסעיף 9; חוק שירות המדינה (גימלאות), תש"ל-1970, בסעיפים 48, 50 ו-51; חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, בסעיף 11 וחוק הביטוח הלאומי, בסעיף 296 (ב). כן ראו דב"ע מד/0-128 המוסד נ' חיה המר, פד"ע טז 278, 280. כך הוא אף הדין בארה"ב: ראו 42 U.S.C.A § 402 (j) (1),  סעיף 5110, והביאור הצמוד לו, מתוך 38 USCA וכן 70B American Jurisprudence (2d ed.) 83. ראו גם חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984, בדבר תשלום נומינאלי בלבד (חלקית), גם במקרה שבו בכל זאת משולמת קצבה למפרע. לבעייתיות הקשה הכרוכה בתיקון למפרע של גביית כספים בטעות על ידי רשויות מנהליות - ראו גם בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור ואח', פ"ד נ (2) 793, פסקה 38 בפסק דינו של כבוד הנשיא ברק.

• 8.       לאור המקובץ, הבקשה לדחיית התובענה על הסף מתקבלת, והתביעה נדחית.
• 9.       התובע ישלם לנתבעת סך 1,500 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד תוך 30 יום; שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ט"ז בטבת, תשס"ו (16 בינואר 2006), בלשכתי.

שלמה פרידלנדר, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: