פסק-דין בתיק בשא 17318/06

1.         בתיק זה הוגשה בקשת רשות להתגונן כנגד תביעת בנק בסדר דין מקוצר.

            לטענת המבקשת בבקשתה, הוטעתה בידי עובדי הבנק והוחתה כשותפה בחשבון העסקי של בעלה, וזאת כאשר למעשה ביקשה לשמש כמיופת כוח בלבד.

            הדיון בבקשה נערך הבוקר בפניי, המבקשת נחקרה קצרות בידי ב"כ המשיבה ובעלי הדין סיכמו טענותיהם בעל פה.

            לאחר ששקלתי את טענותיהם, החלטתי לדחות את הבקשה. 

2.         על אף שלכאורה העלתה המבקשת טענות של ממש כנגד התביעה, הרי בחקירה התברר כי עיקר טענותיה מופנות למעשה כנגד בעלה. מלכתחילה טענה המבקשת כי הוטעתה בידי פקידת הבנק, אולם בחקירה הודתה כי " בעלי אמר לי לבוא לחתום אז באתי. לא קראתי וסמכתי על בעלי". גם כשהתייחסה המבקשת לחתימתה על מסמכי ההלוואה העידה המבקשת כי " הפקידה אמרה לי לחתום איפה שהאיקסים וחתמתי".

            מלכתחילה לא פורטה טענת ההטעייה כנדרש ממי שמבקש רשות להתגונן, ובעדותה למעשה נסתרה טענה זו מכל וכל. מתברר כי המבקשת לא ביקשה ולא קיבלה כל הסבר מפקידת הבנק, אלא חתמה על המסמכים שהוגשו לה מתוך אמונה מוחלטת בבעלה.

            בכך חזרה בה למעשה חזרה המבקשת מטענות בדבר הטעייה בידי הבנק.

3.         אף לו הייתה המבקשת דבקה בגרסתה הבסיסית, ספק אם בקשתה יכולה הייתה להתקבל. כידוע, בדרך כלל לא ישמע אדם בטענות כי לא הבין על מה חתם מקום שלא טרח כלל לברר זאת. ההלכה פסוקה היא כי הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר", שהיא למעשה טענת המבקשת כאן,  כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. הדין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. החזקה היא שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. וראו לעניין זה לדוגמא ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ.

            בכדי לעמוד בנטל להראות כי החתימה אינה מחייבת אותה היה על המבקשת לפרט באופן מפורט את הדברים שנאמרו לה בידי הבנק וכיצד הוטעתה, בידי הבנק, לחשוב כי היא חותמת על מסמך שונה מזה שהוגש לה.

            המבקשת לא עשתה זאת, כך שספק אם בקשתה הייתה יכולה להתקבל גם בטענה זו.

4.         במסגרת הדיון מסתבר כי למעשה טענת המבקשת היא להטעייה מצד בעלה עליו הסתמכה. כבר נקבע בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו כי מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם. באותו עניין נדונה טענת אשה שחתמה בפני בעלה על שטר משכנתא להבטחת חובותיו. האשה טענה כי בעלה החתים אותה על שטר המשכנתא מבלי להסביר לה את תוכנו. בית המשפט דחה טענת  "לא נעשה דבר" באומרו:

"בענייננו לא נמנע מן האישה לקרוא את שטרי המשכנתה. האישה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימהעל מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות."

            לפיכך, הטענה בדבר הסתמכות על הסבריו של בעלה, כלל אינה יכולה להוות טענת הגנה.

5.         המבקשת אישרה בתצהירה ובעדותה בפניי כי פעמים רבות חתמה על מסמכים לאחר חתימת בעלה, ואולם לא הצליחה לתת הסבר כלשהו מדוע נדרשה חתימתה אם כבר מופיעה חתימת בעלה על מסמכים אלה.

            אם טוענת המבקשת כי צירופה כמיופת כוח נועד לחסוך מבעלה את הטרחה בפעולות מול הבנק, לא ברור כיצד עולה טענה זו בקנה אחד עם העובדה כי היא חותמת על המסמכים לשם ביצוע פעולות לאחר חתימת בעלה, וכיצד חסך הדבר את טרחתו.

5.         בסיכומיו שינה למעשה ב"כ המבקשת את החזית וטען בחצי-פה כי לאור יתרת החובה בחשבון נכנע בעלה של המבקשת ללחץ הבנק והסכים לצירופה של אשתו.

            אם כך הם הדברים, הרי שמדובר בסתירה לטענות הבסיסיות של המבקשת, וחיזוק להנחה כי הסכימה לחתום על המסמכים מתוך אמונה מוחלטת בבעלה, ולא בגין הטעייה מצד הבנק.

6.         אשר על כן מסקנתי היא כי אין למבקשת הגנה, הן מאחר ולא עמדה בנטל המוטל עליה לסתור את החזקה בדבר הסכמתה למסמך עליו חתמה, הן מאחר ולמעשה חזרה בה מטענת ההטעייה בידי הבנק, ומאחר ואישרה כי הסכימה לחתום על כל מסמך לפי הוראות בעלה.

            בקשת הרשות להתגונן נדחית, אפוא, וכנגד המבקשת ניתן פסק דין בהתאם לכתב התביעה, בצירוף הוצאות הגשתה ושכר טרחה לפי תעריך לשכת עורכי הדין.