פסק-דין בתיק בשא 1598/03

1.         הנתבע הינו עורך דין במקצועו, אשר יצג בעבר את התובע בעניינים שונים.

2.         נראה, כי פעולותיו של הנתבע לא נשאו חן בעיני התובע, וביום 26.8.03 הוא פנה אליו, באמצעות בא כוחו, והודיע לו, כי הוא נדרש להעביר אליו את כל מסמכיו. למחרת היום, חתם התובע על הודעה פורמלית ובה הודיע לו על סיום יצוגו וביטול כל ההרשאות שמסר לו, וכי הוא נדרש להעביר, באופן מיידי, את כל המסמכים שבידו לידי בא כוחו, עו"ד לי.

שיחה טלפונית שנתקיימה בין הנתבע לבין עו"ד לי הגיעה אלי מבוי סתום. ביום 30.8.05, הודיע הנתבע לעו"ד לי כי אין לו כל התנגדות להעביר המסמכים לתובע, תוך שהוא מביע מחאתו על סגנון פניותיו ועל הדחיפות היתרה בה פנה אליו. במכתב האמור ביקש ב"כ התובע כי יפורטו המסמכים הנדרשים על ידי התובע, וכן הוא דרש את תשלום יתרת שכר טרחתו, בסך 10,000 ש"ח, כתנאי להעברת החומר.

3.         התובע לא המתין ימים רבים, וביום 4.9.05 פנה לבית משפט זה בתביעה זו שלפני, בה עתר לסעד של ציווי, המורה לנתבע למסור לו את מסמכיו, האוסר על הנתבע לעשות שימוש במסמכים אלה, וצווים המונעים בעד הנתבע להמשיך לייצג את התובע.

בגדרה של התביעה, הוגשה אף בקשה לצווים זמניים, החופפים, פחות או יותר, את הצווים הקבועים.

בו ביום, נתקיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. בדיון זה הסכים הנתבע, כי, תמורת הפקדת ערבות לתשלום שכר טרחתו, הוא ימציא לידי התובע את כל מסמכיו. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, ובעקבותיה החל התובע בהעברת מסמכיו התובע לידי בא כוחו.

4.         לאחר סאגה, שנמשכה כשנה ומחצה, במהלכה ננקטו הליכי ביניים שונים, ובעיקרם משלוח שאלונים ודרישות למסירת מסמכים למיניהן, הגיעו הצדדים לכלל מסקנה, בסופו של יום, כי מיצו ההליך כולו במסגרת הליכים אלה, וכי התובע בא על סיפוקו, מבלי שיהא צורך לעבור לשלב שמיעת הראיות בתיק זה.

על כן, כל שנותר לבעלי הדין לא היה אלא להסכים על חתימת התביעה בסיכומים לגבי חיוב מי מהם בהוצאות משנהו.

5.         ואכן, שני הצדדים סיכמו טענותיהם לעניין ההוצאות, תוך שהם מפליגים בסיכומיהם לעניין הצורך בהגשת תובענה זו, או שמא ניתן היה לחסוך את ההתדיינות, כטענת הנתבע.

6.         בבואי להכריע בשאלת החיוב בהוצאות, עלי להזכיר כי לא נשמעו בתיק זה כל ראיות שהן, כך שטענותיהם של הצדדים נותרו בגדר טענות על הנייר, אשר לא זכו לאימות ראייתי.

עם זאת, יש לזכור כי התובע הזדרז ועתר לבית המשפט, ימים ספורים לאחר פנייתו הראשונה לנתבע - מבלי שניתן לו פרק זמן סביר להתארגנות, ושעה שהנתבע הודיעו, תוך ימים ספורים מעת פנייתו הראשונה, כי הינו מוכן להעביר לו כל מסמך כנדרש, ובתנאי שישולם לו שכר טרחתו. אם אכן קיימת היתה יתרת חוב שכר טרחה - ועובדה זו לא לובנה כראוי - הרי אין ספק כי הנתבע היה זכאי לעכב את מסמכי התובע, בהתאם הכללים המותווים בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961. אלא, שבמקרה דידן, לא עיכב הנתבע את מסמכי התובע לפרק הזמן המוקצה לו על פי סעיף 88 הנ"ל, שכן, כבר ביום 4.9.03, הסכים להעביר לתובע את מסמכיו.

7.         בא כח התובע טוען בסיכומיו, כי הנתבע זקוק היה לשהות, על מנת להשלים פעולות כלשהן, אשר התובע חפץ למנעו מלנקטן. לא אדע מהן פעולות אלה.

נכון אמנם כי הנתבע השלים פעולה כלשהיא, כמפורט בתשובה לשאלה 94 לשאלון שנשלח אליו, לאחר הפניה לבית המשפט. אולם, איני יודע מהי פעולה זו.

מכל מקום, בין הצדדים תלויה ועומדת כיום מסכת חדשה של התדיינות, הנוגעת למהות פעולותיו של הנתבע ביחס לתובע. נראה כי במסגרת זו יערך בירור הולם של סוגיות אלה.

8.         בסופו של יום, לא נותר לי אלא לקבוע, כי הנתבע יצג את התובע בעבר בעניינים שונים ומגוונים. ייצוג זה נמשך עד ליום 26.8.03, שאז החליט התובע לקטעו, מנימוקים, אשר, נכון להיום, לא הובהרו.

הנתבע לא התנגד לקטיעת הקשר שבין הצדדים, ולא התנגד למסור את המסמכים כנדרש. עובדה היא, כי, בסופו של יום, נמסרו המסמכים לתובע. עובדה נוספת היא, כי הנתבע לא עמד על קוצו של יוד, בעניין טענותיו באשר לחוב שכר הטרחה המגיע לו - אם כי גם לא טרח לתבוע סכום זה - עובדה עליה מצביע ב"כ התובע בסיכומיו.

עם זאת, לא שוכנעתי כי אכן היה צורך בפניה זו לבית המשפט, תוך הפעלת לחץ משפטי על הנתבע - אשר לא גילה חוסר נכונות, או חוסר פתיחות להענות לדרישות התובע. נראה, כי לתובע אצה הדרך לחוש לבית המשפט, מבלי ליתן לנתבע כל הזדמנות. כל זאת שעה שהנתבע שהה ליד מיטת אשתו הכורעת ללדת (ואכן היא ילדה ביום 3.4.03 - יום לפני הגשת התביעה).

9.         בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי היה צורך בנקיטת הליכים משפטיים אלה, בהם נקט התובע, מבלי ליתן לנתבע הזדמנות. מאידך, הנתבע עצמו גילה נכונות לילך לקראת התובע.

10.        סופו של דבר, אני מחליט כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות בגין ניהול התובענה. סכומים שנפסקו בהליכי הביניים, ישולמו בהתאם להחלטות אלה.