פסק-דין בתיק בשא 152510/07

1.                   בפני ערעור כאמור בסעיף 14 (ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה  תשכ"ה- 1965 (להלן:"התוספת" ו"החוק"), על החלטת השמאי המכריע לעניין שומת ההשבחה הנוגעת למקרקעין הידועים כחלקה 514 בגוש 6180, שברח' נוה יהושע 56 ר"ג (להלן:"המקרקעין"). שומת השמאי המכריע, מר מאיר צור (ראה נספח א' לכתב הערעור), קובעת את ההשבחה לסכום בשקלים השווה ל- 500,000 דולר, כשהיום הקובע הינו ה- 30/3/05. מועד הוצאת השומה המכרעת היה יום 26/2/06, כמצוין בשומה.  לטענת המערערת, טעה השמאי המכריע ויש לנכות מסכום ההשבחה סכום נוסף של 180,000 דולר, וזאת מאחר והשמאי המכריע סירב לקבל כי בהסכמי הבינוי  -פינוי על המקרקעין יש להכיר בכך  שבעבור פינוי חנות יקבל הדייר דירה ולא, כטענת השמאי המכריע בשומתו, כי תינתן דירה בעבור שתי חנויות. 

בתשובת המשיבה לכתב הערעור נטענו שלוש טענות והן כדלקמן:

ראשית - כי הערעור הוגש באיחור ומכאן שיש למחקו על הסף, שנית - כי הערעור אינו בנקודה משפטית כדרישת סעיף 14(ג) הנ"ל, ושלישית - כי גם טענת המערערת כאילו לא ניתנה לשמאי המערערת הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, כאמור בסעיף 14(ג) הנ"ל, אין בה כל ממש.

החלטתי לשמוע ערעור זה על פי טיעונים בכתב, כאמור בתקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת לאור הוראות תקנה 8 לתקנות התכנון והבניה (סדר דין בערעור על שומת השבחה), תשמ"א - 1981.

נראה לי כי צודק ב"כ המשיבה בכל טענות תשובתו.

2.                   כאמור, תאריך הוצאת השומה המכרעת הינו ה-26/2/06. אף אפשר שמסמך השומה התקבל על ידי המערערת בתאריך 29/2/06. המועד להגשת ערעור הינו, כאמור בסעיף 14(ג) הנ"ל, תוך 45 יום בלבד. הערעור הוגש בתאריך 24/1/07, דהיינו, באיחור של כ- 40 יום. טענת המערערת הינה כי מועד תחילת מרוץ מועד הגשת הערעור, בפרשתנו, יהיה דווקא יום 12/12/06, המועד בו השיב השמאי המכריע על מכתב בקשת שמאי המערערת, מר דן אוכמן, לתקן את תחשיב השומה המכרעת, בקשה שנשלחה בתאריך 29/10/06, תוך תקופת הערעור. אין בטענה זו כל ממש.

ההליך של בקשת "תיקון" שומה מכרעת, אינו מוכר בדין.  סעיף 14(ג) לתוספת קובע מפורשות כי הערעור יוגש תוך 45 יום מיום שהודעה השומה המכרעת שעליה מערערים.  ממילא, כל בקשת "תיקון" בעניין מהותי מחייבת הגשת ערעור, באם ענייננו ב"נקודה משפטית", ותיקון בשאלה מקצועית שמאית, כלל אינו בתחום סמכות השמאי המכריע, הפועל על פי האמור בסעיף 14 לתוספת. כמובן שניתן לפנות לשמאי המכריע בבקשה לתיקון טעות סופר בשומתו, אך בוודאי שאין בכך כדי לעכב את מירוץ הזמן. קבלת טענת המערערת תהפוך את הוראת החוק לעניין המועד להגשת ערעור לחסרת משמעות, כשכל פניה מאחד מהצדדים בבקשת תיקון, תביא להארכת המועד להגשת הערעור, שלא על פי הוראת החוק. הרי בסע' 20 לתוספת נקבע כי הסמכות להארכת מועד הינה לשר הפנים.

אשר על כן, הנני קובע כי הערעור הוגש באיחור וכבר מסיבה זו יש לדחותו.

3.                   גם בטענתו השניה של ב"כ המשיבה - הצדק עימו. הערעור, לגופו, אף אם היה מוגש במועד, אינו "בנקודה משפטית", ומכאן שבית משפט זה חסר סמכות לדון בערעור.  הרי הטענה כי השמאי המכריע בחר לחשב את ההשבחה לפי חישוב של שתי חנויות  מתפנות כנגד קבלת דירת מגורים אחת ולא, כדרישת המערערת, שעל כל חנות מקבלים דירה, הינה טענה מקצועית בתחום השמאות ואין בפנינו עניין משפטי הדרוש ליבון. גם מתשובת השמאי המכריע הדוחה את בקשת התיקון, ברור כי המחלוקת הינה שמאית ולא משפטית, כשלטענתו, עריכת השומה היא למרכיב הקרקע במקרקעין ולא לתחשיב העסקי של היזם.(ראה נספח ב' לכתב הערעור)

למעשה, גם ב"כ המערערת ערה למכשול זה בנסיונה לערער על השומה המכרעת ומכאן שהיא מבססת את ערעורה על הטענה כי בדחייתו של השמאי המכריע את בקשת התיקון, ללא שמיעת מלוא טענות המערערת ובירור עניני של טענת התיקון, נמנעה המערערת "ההזדמנות הנאותה" לטעון טענותיה, בניגוד לאמור בסעיף 14(ג) לתוספת.

גם לטענה חלופית זו  - לא תוכל להישמע ומכמה נימוקים.

ראשית - "ההזדמנות הנאותה" לטעון טענות הינה במסגרת ההליך שבפני השמאי המכריע, כאמור בסעיף 14(ב) לתוספת, כשכל אחד מהצדדים, בעל המקרקעין והמשיבה או השמאים מטעמם, מנסה לשכנע את השמאי המכריע שמונה בצדקת שומתו שלו. הליך זה מסתיים עם הגשת השומה המכרעת.

שנית - לאחר הגשת השומה המכרעת, ממילא חסר השמאי המכריע כל סמכות  לחזור ולדון בשומה המכרעת לגופה.

ושלישית - לא ניתן להפוך בקשת תיקון כל שהוא להליך מחודש של דיונים והשמעת טענות בפני השמאי המכריע. גם אם היתה לשמאי זה סמכות לחזור ולדון בשומתו, ואין מדובר בתיקון טעות סופר או טעות חשבונית, הרי בפועל השמאי המכריע התייחס לטענותיו של שמאי המערערת, כמופיע במכתבו, לגופן, ודחה את האמור בה בתשובה עניינית, כך שהטענה כי השמאי המכריע נמנע מלשמוע ולשקול את בקשת התיקון - אינה תואמת את המציאות.

4.                   לאור כל זאת, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסכום כולל של 10,000 ש"ח + מע"מ, כשסכום זה נושא ריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ו בסיון, תשס"ז (13 ביוני 2007) בלשכתי

העתק פסק הדין יישלח לב"כ בעלי הדין