פסק-דין בתיק בשא 152289/08

ראשית ברצוני להתנצל בפני הצדדים על הזמן הרב שעבר עד למתן החלטה זו. ככל הנראה עקב טעות במזכירות בית המשפט ולאור העובדה כי בדיון מיום 13/02/08 נרשמו שני פרוטוקולים שונים לאור איחורו של המבקש, וכך נוצר מצב בו התיק לא הונח על שולחני, לצורך  מתן החלטה.

התביעה אשר הוגשה בהליך של "בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב"  לתשלום סך של 955 ש"ח בגין שירותי רדיו טלפון.

חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: "המשיבה/הזוכה"), עוסקת במתן שירותי רדיו-טלפון ניידים וכן במכירת ציודי קצה לשירות זה.

לטענתה, ביום 03/11/05 נכרת חוזה בין המשיבה לבין מר קופליוק אלכסנדר וביום 22/11/06 הוסף שמו וחתימתו של יבגני קופליוק (להלן: "המבקש / החייב"),אשר התחייב לשלם בעבור השירותים דנן אשר סופקו. אולם, בניגוד למוסכם צבר המבקש חוב בגובה סכום התביעה אותו הוא מסרב לשלם. משכך, ובלית ברירה, הגישה התובעת תביעה זו.

לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותר בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.

המבקש הכחיש את קיום החוב מכל וכל. לשיטתו, הטלפון הסלולארי שייך לאביו, אשר שילם בעבורו עד כה. כעת כנגד אביו קיימים מספר תיקי הוצאה לפועל אשר אוחדו וביניהם בתיק הנדון, לגישת המבקש לאור העובדה כי חשבונו של אביו עוקל שילם המבקש פעם אחת את חיובו ומעולם לא הובהר לו כי במידה וישלם פעם אחת יחויב גם בפעמים נוספות.  

דיון

בתאריך ה - 13/02/08 התקיים בפני דיון בהתנגדות, בו העלו הצדדים את טענותיהם.

נוכחתי לראות כי אין כל התנגדות עניינית לתביעה זו ובטענותיו של המבקש אין כל

ממש וזאת לאור העובדה כי המבקש חתם על טופס הוספת שם אשר בו נכתב מפורשות: "אני הח"מ מתחייב לשלם כל חוב שוטף או אחר בגין הקו ו/או מכשיר הפלאפון המקושר לו לרבות חובות בגין התקופה שעד למועד הוספתי כבעל זכויות נוסף בקו ו/או לאחר מועד זה, ביחד או לחוד עם בעל הזכויות". משכך, לא מצאתי טעם להמשיך בהליך, ויש לדחות את ההתנגדות ולהורות על המשך ההליכים בתיק ההוצאה לפועל מספר 7-07-87497-01

המבקש הודה כי החתימה המצויה על  טופס הוספת שם הינה חתימתו אולם טען כי אביו הוא אשר משלם את החשבוניות.

על אף מדיניות "הדלת הפתוחה" שנוקטים בית משפט כלפי מבקשים רשות להתגונן, בכדי לאפשר לאזרח לממש את זכותו לגישה לערכאות, במצבים בהם מתגלה שהמבקשת רשות להתגונן כוללת אך "הגנת בדים" אין מקום להיענות לבקשה וכפי שנקבע לא פעם בפסיקה כי ההלכות שלפיהן יש ליתן רשות להגן, גם אם הוכחה הגנה לכאורה ובדוחק, למעט במקרה של הגנת בדים, ידועות. הטיב לסכם זאת כב' השופט רחמים כהן ( ת.א. (ת"א) 14010/03 דינשטיין עידו נ' רב אילן רוני (פורסם בנבו):

"תקנה 204 ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות) קובעת כדלהלן: "הוגש כתב תביעה כאמור בתקנה 203, לא יתגונן הנתבע אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם". התקנות אינן קובעות הנחיות אימתי יש לתת רשות להתגונן ואימתי יש לסרב, אולם, מובן הוא, כי לא במהרה תוכרע תובענה בסדר דין מקוצר אך על פי כתב התביעה ונספחיו, מבלי לתת לנתבע כל רשות להתגונן. קיומו של הליך זה נועד למנוע דיון מיותר בתובענה, רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ד' בר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה" (מהדורה שישית) בעמ' 123). די אם יראה הנתבע הגנה אפשרית ומשתמעת ולו בדוחק רב על מנת להצדיק את מתן הרשות להתגונן, אולם אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו ( ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק מזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, 69-70)".

כמו כן, קבע כב' הנשיא (בדימוס) מ' שמגר ב ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא (3) 319, בעמ' 322:

"אולם תצהירו של המבקש חשוף לחקירה הנגדית של בעל הדין שכנגד (ראה תקנות 522 ו-205 ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד-1984). כל מטרתה של החקירה הנגדית היא לאפשר לצד השני למוטט את גירסתו של המבקש ולהראות שתצהירו אינו אמת. כשמתגלגלים הדברים כך, וברור לשופט שגירסת המבקש מופרכת או אף בשקר יסודה, מה טעם יש להיעתר לבקשה ולהעביר את הדיון בתובענה לסדר דין רגיל, כאשר התוצאה צפויה מראש? כאשר משתכנע השופט בעקבות החקירה הנגדית, כי הגנת המבקש היא הגנת בדים - לא ייעתר לבקשת הרשות להתגונן ( ע"א 421/74 [5], בעמ' 447)" (ההדגשה שלי מ.ק).

בנוסף, כתב בעניין זה כב' הנשיא (בדימוס), ד"ר י. זוסמן ז"ל בספרו (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), בעמ' 677-676):

"אין בית המשפט קובע ממצאים על יסוד שיקולים של מהימנות ואף אין הוא מחווה דעתו בדבר סיכוייה של ההגנה, אלא שחקירתו של הנתבע העלתה, מפיו שלו, שהגנתו אין לה על מה שתסמוך... "התובע רשאי להראות, על ידי חקירת הנתבע על תצהירו, כי טענותיו העובדתיות של זה תלויות על בלימה" ( ע"א 563/61 פ"ד טז 1354); הכלל: טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, אינה עילה למתן רשות להתגונן."

כמו כן, נקבע על-ידי כב' השופט (בדימוס), מ. חשין ב ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל, פ"ד מו(4) 193, בעמ' 196:

"הלכה מכבר היא, כי בשלב הליכים זה של בקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט נכנס לשאלת מהימנותם של דברי המצהיר. טענה, שבא עליה תצהירו של נתבע, יניח בית המשפט כי אמת היא, ואם מגלה התצהיר הגנה אפשרית - תינתן לנתבע רשות להתגונן. כל זאת, כמובן, אם לא נתברר לבית המשפט, כי טענות הנתבע תלויות הן על בלימה, או שבחקירה נגדית מסתבר כי הגנתו הגנת בדים היא (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 639, 640)".

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את ההתנגדות ומחייב את המבקש בהוצאות הדיון בסך 350 ש"ח+מע"מ.

הנני מורה על המשך ההליכים בתיק ההוצאה לפועל מספר 7-07-87497-01.