פסק-דין בתיק בשא 14352/07

א.         בפנינו בקשה לדחיית הערעור, ולחילופין, מחיקתו.

המשיב בערעור (הבנק) הגיש כנגד המערערים וכנגד אדם נוסף, תובענה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חוב של חברת סיגנטרון ישראל בע"מ (ע"ס 429,479 ש"ח) כשהמערערים מס' 2 ומס' 3 נושאים ביחד ולחוד עם החברה בסכום חוב של 303,457 ש"ח.

ב.         המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן (בש"א 7784/05), ובהחלטתה מיום 3.12.06 קבעה כב' הרשמת ש. פומרנץ כי ניתנת למערערים רשות להתגונן בטענה אחת בלבד והיא, שעל-פי ההסכם מיום 22.5.02, אין הבנק יכול לנקוט בכל הליך נגדם לגביית החוב.

עוד קבעה כב' הרשמת שעל המערערים להפקיד בקופת בית המשפט סכום של 50,000 ש"ח, והסכום אכן הופקד לאחר הארכת מועד.

ג.          בערעור שהוגש מלינים המבקשים על כך שטענות הגנה רבות נוספות שהועלו על-ידם נדחו על הסף, לכאורה מחמת טעותה של כב' הרשמת, ולטענת המבקשים היה מקום לאפשר להם להתגונן בגין מספר הגנות אפשריות המצדיקות מתן רשות להתגונן.

ד.         ב"כ הבנק עותרת לדחיית הערעור, ולחילופין מחיקתו, מן הטעם שהחלטתה של כב' הרשמת היא "החלטה אחרת" הואיל והחלטה זו לא סיימה את הדיון התלוי ועומד בפני בית המשפט, ובהיותה "החלטה אחרת" של רשם, הערעור עליה הוא ערעור בזכות בפני בית המשפט בו מכהן הרשם, משמע, בית משפט השלום, בתוך 20 יום ממועד מתן ההחלטה, ואילו המערערים בחרו לערער על ההחלטה בפני בית משפט זה 45 יום לאחר קבלת ההחלטה, משמע, באיחור ניכר ולא לפי כללי הסמכות העניינית.

ה.         בתגובת המערערים נטען שהחלטת כב' הרשמת משמעותה דחיית כל טענות ההגנה, למעט אחת בלבד, מכאן ששאר הטענות לא תתבררנה, דבר המונע מן המערערים, באופן חלקי, את הסעד של רשות להתגונן, ולכן הערעור מוגש למעשה על החלטה המהווה פסק-דין חלקי של כב' הרשמת.

עוד מוסיף וטוען ב"כ המערערים שבקשת הבנק הוגשה בשיהוי, דהיינו, כשמונה חודשים לאחר שהוגש הערעור.

בנוסף טוען ב"כ המערערים, לחילופין, שעל בית משפט זה להעביר את הדיון בפני בית משפט השלום, ומוסיף הוא שהערעור לבית המשפט המחוזי הוגש בתום לב, כשהחשיבות העיקרית היא גילוי האמת.

ו.          לאחר ששקלנו בדבר סבורים אנו שיש להיעתר לבקשת ב"כ הבנק ולהורות על מחיקתו של הערעור.

החלטת רשם הדוחה בקשת רשות להתגונן, היא החלטה אחרת שאפשר לערער עליה בלא נטילת רשות לפני שופט של אותו בית משפט בו מכהן הרשם, כהוראת סעיף 96 (ב) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. (עיינו: זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 689, וכמו כן בספרו של א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ'  578).

בנוסף אנו מפנים ל-ע"א 26/88 שמאי נ. בנק טפחות, פ"ד מ"ב (2) 837, בעמ' 839:

"אין בא כוח המערערים חולק על ההלכה המושרשת כי החלטה, הדוחה בקשה למתן רשות להתגונן, אינה בבחינת "פסק-דין" אלא היא "החלטה אחרת"....."

האמור לעיל, נכון ביתר שאת בענייננו, שהרי כב' הרשמת איפשרה למערערים להתגונן, גם אם בגין טענה אחת בלבד מכל הטענות שהועלו.

ז.       אין בידינו לקבל את טענת ב"כ המערערים לפיה יש לראות את החלטתה של כב' הרשמת כפסק-דין חלקי מן הטעם שכב' הרשמת איפשרה למערערים להתגונן בטענה אחת בלבד מבין טענות ההגנה הרבות שהועלו.

ב"כ המערערים מבקש לפצל בין שני כיווני ההחלטה, וככל שנדחו בהחלטה זו נימוקי הגנה מסויימים, סבור ב"כ המערערים שיש לראות בחלק זה של ההחלטה משום פסק דין חלקי.

פיצול כזה אינו מוכר בפסיקה ואף אינו מוצדק שכן, במהותה, מדובר בהחלטה שנתנה רשות להתגונן, הגם שרק לענין חלק מנימוקי הבקשה.

ח.         לא ראינו מקום להיעתר לבקשתו החלופית של ב"כ המערערים להורות על העברת הדיון לבית המשפט קמא לצורך שמיעת הערעור על החלטתה של כב' הרשמת.

כך גם פעל בית המשפט העליון ב-ע"א 26/88 הנ"ל, משהורה, שם (עמ' 940), על מחיקתו של הערעור.

אף אנו הגענו למסקנה לפיה עלינו להיעתר לבקשתו של ב"כ הבנק ולהורות על מחיקתו של הערעור, וכך אנו מחליטים.