פסק-דין בתיק בשא 1341/05

בקשה להאריך מועד להגשת ערעור

1.         עניינה של החלטה זו - בקשה להאריך את המועד להגיש ערעור על שומות שהוציא המשיב למבקש לשנים 1997-2000. השגה שהגיש המבקש נדחתה ביום 25.2.2003. ההחלטה בהשגה נשלחה למבקש בדואר רשום ביום 10.3.2003. את הערעור היה עליו להגיש תוך 30 יום מקבלת ההחלטה הדוחה את השגתו. את בקשתו שלפנינו, ובה הוא מבקש להאריך את המועד להגיש ערעור, הוא הגיש ביום 16.2.2005, משמע באיחור עצום של כשנתיים ימים.

2.         במאמר מוסגר אציין, כי מאז הוגשה הבקשה נדברו בעלי הדין פעמים אחדות, ועל כן ביקשו וחזרו וביקשו שהות על מנת לשאת ולתת. לאחר שכלו כל הקיצין ואין עוד תוחלת להידברות - ניתנת עתה החלטה בבקשת המבקש.

3.         את תצהירו, זה שתמך בבקשה, פותח המבקש בהצהרה, כי מעולם לא קיבל את הצווים שהוציא המשיב. הוא טוען כי לא ידע עליהם אלא חצי שנה לפני שנתן את תצהירו.

טענתו זו של המבקש לבדה עשויה להיות בעייתית. אנו יודעים, כי הוא הגיש השגה על אותם צווים, ובמסגרתה נתקיימו דיונים בהשתתפותו, והנה עתה הוא טוען, כי לא קיבל כלל את הצווים לידיו. הכיצד הגיש השגה, ואף השתתף בדיונים במסגרתה, אם לא ידע אודות הצווים?!

4.         גם אם נניח, כי דבריו אלה שבתצהירו מכוונים להחלטה בהשגה - טענתו אינה יכולה לעמוד. סעיף 238(א) לפקודת מס הכנסה קובעת לאמור:-

'... נשלחה [הודעה] בדואר רשום, יראוה כהודעה שהומצאה ביום הששי שלאחר יום המשלוח, אם נשלחה לבני-אדם בישראל, ... ולהוכחת המצאה בדרך זו דיה הוכחה שהמכתב המכיל את ההודעה נשלח כראוי ומוען כראוי.'

            הוראת דין זו קובעת, איפוא, חזקה, לפיה הודעת המשיב למבקש אודות ההחלטה בהשגה הגיעה לידיו בחלוף 6 ימים מיום המשלוח. ההודעה נשלחה בדואר רשום ביום 10.3.2003. בטענתו הסתמית כאילו לא קיבל את דבר הדואר אין כדי לסתור את החזקה הנ"ל. על מנת לסתור את החזקה היה עליו לעמול יותר מאשר העלאת טענה בעלמא, שאין בה כל הסבר.

5.         מכל מקום, לשם הדיון אנו נניח לטובת המבקש, כי ההסבר שבא בתצהירו לאחר מכן (על מנת להסביר מדוע לא הוגש ערעור) נקשר גם לטענה בדבר אי קבלת דבר הדואר, ודברינו מכוונים לטענתו, לפיה בתקופה האמורה היה מצבו הנפשי של בכי רע, בשל נפילתם של עסקיו ורדיפה של נושים רבים שנשו בו. את טענתו בדבר מצבו הנפשי הקשה הוא תמך בחוות דעתו של הפסיכולוג דר' עלי בדארנה. מעיון בחוות דעת זו למדנו, כי המבקש נפגש עם דר' בדארנה חמש פגישות בין החדשים פברואר 2003 עד יולי 2003, וזה זיהה אצל מטופלו סימנים דיכאוניים, התרחקות רגשית והתנהגותית מעיסוקיו, צמצום ביחסיו החברתיים, אדישות וחוסר אכפתיות למתחולל סביבו, ולכן המליץ בפניו לקבל יעוץ פסיכיאטרי. אין בפי המבקש טענה, וממילא אין לכך כל תימוכין, כי לבד מחמש פגישות אלה הוא קיבל טיפול נפשי אחר במועד מאוחר יותר, ודאי לא פסיכיאטרי.

לטעמי - אין בחוות הדעת שנתן דר' בדארנה כדי לסייע למבקש, ולכך אקדיש את אחרית דבריי.

6.         תחילה אזכיר, כי תקנה 2 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1978 נותנת בידי הנישום 30 יום להגשת ערעור על שומה. תקנה 9 לאותן תקנות מחילה על ערעור שכזה, בין היתר, את הוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה 'הארכת מועדים' וכך היא קובעת:

'... נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא [בית המשפט] להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו'.

            הטעם המיוחד לו אנו צריכים לשם הארכת המועד להגיש ערעור נתפרש בפסיקה ככזה שהאיחור שנגרם בעטיו אינו בשליטתו של בעל הדין המאחר (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 890). מצב בריאותי לקוי, שבעטיו נבצר מן המבקש להגיש את הערעור בעתו, עשוי שייחשב 'טעם מיוחד', המצדיק הארכת המועד להגיש ערעור.

            על רקע הדברים הללו נפנה לבחון את הטעם שמציע לנו המבקש לאיחור בהגשת בקשתו להארכת המועד.

6.         אם כן בראשית נציין, כי גם לפי תצהירו - דבר קיום הצווים נודע למבקש חצי שנה לפני שנתן את תצהירו. על כן, גם אם נניח לטובתו, כי מצבו הבריאותי הביא לכך, שדבר ההחלטה בהשגה לא הגיע לידיו קודם לכן, ועל כן גם לא הגיש את ערעורו, הרי שמצבו הבריאותי הנטען לא יכול היה למנוע ממנו להגיש את הערעור מייד עם קבלת המידע ממשרדי המשיב, קרי חצי שנה לפני הגשת הבקשה שלפנינו. ביחס לתקופה זו, קרי חצי שנה שלפני הגשת התצהיר והבקשה, אין לנו כל תימוכין לקבלת טיפול נפשי, שהרי חוות הדעת של דר' בדארנה יצאה בחודש ספטמבר 2003, והיא מדברת, כאמור, על 5 טיפולים שניתנו בין פברואר ליולי אותה שנה. אין, איפוא, בפי המבקש כל הסבר מדוע לא הגיש את ערעורו באותה חצי שנה שמיום שנודע לו דבר דחיית ההשגה, כשאין לנו כל תימוכין למצב נפשי לא תקין באותם 6 חדשים שלפני הגשת הבקשה שלפנינו.

7.         יתר על כן, אפילו היתה הבקשה מוגשת מייד לאחר שבירר המבקש אצל משרדי המשיב ובלי שימתין 6 חדשים, עדיין אין בחוות הדעת כדי לסייע בידו, שכן היא ניתנה, כאמור, בחודש ספטמבר 2003, כשהטיפול מסתיים כחודשיים קודם לכן, ומאז ועד הלום אין עוד ראיה למצב נפשי בלתי תקין, ודאי לא כזה, המונע בעד המבקש מלהגיש ערעור.

8.         מכל הדברים הללו אנו באים כדי כך, שבפי המבקש אין טעם מיוחד, המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור. על כן את בקשתו יש לדחות, וכך אני עושה.

            המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 2,500 ש"ח.

ניתן היום ח' בשבט, תשס"ו (6 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.